עצות טובות לחוזר בתשובה
השבוע בי"ג אלול, חל יום הפטירה של מרן רבנו יוסף חיים ע"ה בעל "בן איש חי". נאמר דברים בשמו.
כתוב בפרשה: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (דברים כ"ב, ח'). אדם שבונה בית חדש צריך לשים מעקה לגג, למנוע נזק לאחרים, והדבר רלוונטי לימים אלו (שו"ע חו"מ תכ"ז; ספר החינוך מצוה תקמ"ו).
אבל הבן איש חי, בפירוש נפלא, לוקח את הפסוק למשמעות אחרת ולתחום קצת פסיכולוגי (עוד יוסף חי, כי תצא עמ' 721; בן איש חי דרשות, כי תצא). "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ", רעיון חדש, אדם חדש. מי עושה אדם חדש? בחודש אלול התשובה הופכת אותנו לאנשים חדשים. בעל תשובה בונה בית חדש, "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ… לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ". אומר הבן איש חי, את המילה "דָּמִים", אפשר לקרוא – ד' מים. והכוונה, שיש ארבעה סוגי מים שלא תכניס אותם לביתך, לראשך, לאישיות שלך אחרי שעשית תשובה. מהם ארבעת סוגי המים שלא נכנסים לאישיות שלנו? מסביר הרב, "מֵי רֹאשׁ" (ירמיהו ט', י"ד) – זו הגאווה. "מֵי מְרִיבָה" (במדבר כ', י"ג) – אלו מים של מחלוקת. "מֵי מָצוֹר" (נחום ג', י"ד) – הכעס שמגביל ועוצר את האדם. "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ" (משלי ט', י"ז) – מי התאווה. אז תיזהר לך בן אדם כשאתה במתכונת של תשובה תיזהר מארבעת המים האלה – גאווה, מחלוקת, כעס ותאווה. שים מעקה לגגך מפני אותם מים רעים. תבנה את האישיות שלך מחדש בצורה יותר נכונה, בונה ואמיתית.
ומדוע דווקא מידות אלו יש להרחיק, ובמיוחד מבעל תשובה?
הרמב"ם מלמד אותנו כלל גדול בתורת המידות. לרוב האנשים עלי אדמות, הדרך המתאימה לחיי היום-יום הרגילים היא 'דרך האמצע'. פעולה טובה או מידה טובה – היא מידה שממוצעת ומאוזנת בין שני קצוות. מידות טובות, הן שימוש במינון מדויק של כוחות הנפש, ואילו מידות רעות הן הפרת האיזון של כוחות הנפש. התורה מכוונת אותנו להשתמש במכלול כוחות הנפש, בלי לוותר על שום ערך או צורך. לחיות באופן שבו כל כוח מופיע בגדלות ובעוצמה, אך מונח ומופיע במקומו הראוי (שמונה פרקים לרמב"ם פרק רביעי; הלכות דעות א', ד'; וראה ירושלמי חגיגה ב', א'; כוזרי ב', נ'; שם ג', ה')[1].
במצבו הרגיל, האדם מסוגל לעבוד את עבודת המידות ולהישאר בתוך החברה ללא שלילה קיצונית של החיים, ולכן "בריחה" מהתמודדות עם אתגרי החיים תחשב לחטא על-פי דרכה של תורה[2]. אמנם, לפעמים קיימים מצבי חיים קיצוניים שבהם נדרשת התנהגות מיוחדת, ללכת לאחת הקצוות. זאת משתי סיבות מרכזיות: הסיבה הראשונה, היא כדי לרפא את אחת מתכונותיו של האדם שצריכה תיקון וטיפול עמוק[3]. הסיבה השניה כדי שלא להינזק מוסרית מחולאי החברה, ולכן נוטים מעט לקצה השני כדי לשמור על האיזון בנפשם. ישנה כאן הדרכת מעבר זמנית של הליכה לאחת הקצוות, לצורך העמידה בחזרה על דרך האמצע.
סיבה נוספת, היא שישנם מידות מסויימות שבהן הדרכת התורה היא להתרחק מהן באופן קיצוני. וכך פסק הרמב"ם לגבי מידת הענווה – הממוצעת בין הגאווה לשפלות הרוח, שיש לנטות בה לגמרי אל הקצה של שפלות הרוח ולא לנהוג בה בדרך אמצעית, וזה לשונו: "וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בְּבֵינוֹנִיוּת אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ לֵב (=הגאווה). שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד". וממשיך הרמב"ם: "וְכֵן הַכַּעַס מִדָּה רָעָה הִיא עַד לִמְאֹד וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר" (רמב"ם הלכות דעות ב', ג[4]).
לכן, אומר הבן איש חי, כאשר אתה חוזר בתשובה, מחדש את האישיות שלך, מחזיר אותה לאיזון, תתרחק מהמידות הרעות – הגאווה, המחלוקת, הכעס והתאווה שעלולות להופיע דווקא בתקופות כאלה[5]. כך, תוכל לחזור ל'דרך האמצע' באופן שיהיה ברור לך מה טוב ומה לא טוב[6], ותזכה למצוא חן וחסד בעיני א-לוהים ואדם.
[1] העיקרון של 'דרך האמצע' הוא אוניברסאלי, ומופיע במשנות מוסר רבות (אריסטו, אתיקה מהד' ניקומאכוס ספר ב' פרק ו'; קונפוציוס, מאמרות קונפוציוס פרק שישי, כ"ז: "דרך האמצע היא דרך השלמות שאין למעלה ממנה"; לאו דזה, דאו דה צ'ינג פרק כ"ט: "החכם נמנע מן הקיצוניות"). אך מקורו של רעיון זה בהררי קודש בספרא דצניעותא, שם מבואר כי האמצע הוא דרך ה', השקולה על ידי ריבונו של עולם, ואף קדמה לעולם (זוהר הקדוש, תרומה קע"ו ע"ב). וכתב על כך רבי צדוק הכהן מלובלין: "דבר זה הוא כלל כל הסודות לדעת לשקול במדה ובמשקל… וזה כלל התורה כולה המוגדרת במעשים מיוחדים בעולם שנה נפש, וכלל כל הבריאה… וזהו המתקלא (=המשקל), שיהיה כל דבר במדה ובמשקל, שני קצוות וקו האמצעי, כמו במאזניים, שתי הכפות והלשון שבאמצע" (דובר צדק מהד' הר ברכה, אחרי מות עמ' 131-132; וראה ספר יצירה א', ג').
[2] מדברי הרמב"ם עולה, שכאשר אדם כבר נמצא בתחום האמצע, בדרך כלל הוא לא נדרש למעשים יזומים על מנת לשמור על דרך האמצע במידותיו, אלא די לו בקיום מצוות התורה, הכוללת בתוכה מערכת של הטיות ואיזונים, כדי לחיות חיי מידות מתוקנים (שמונה פרקים, פרק רביעי).
[3] חידוש נוסף מבליע הרמב"ם בדבריו (שמונה פרקים פרק רביעי). גם חכמים גדולים בחכמת התורה יכולים ליפול לחולי הנפש והמידות. עבודת המידות אינה שייכת רק לאנשים הקטנים, אלא גם לגדולי הדור ומנהיגיו. אין זמן שבו האדם יכול לנוח על זרי הדפנה ולומר שסיים את העבודה.
[4] אמנם, ב'שמונה פרקים' (פרק רביעי) כתב הרמב"ם לנהוג בדרך הענווה, ובפירוש המשנה לרמב"ם (אבות ד', ד') כתב שהנטייה מן הגאווה אל שפלות הרוח לגמרי היא מידת חסידים. וכך משמע במקום אחר בהלכות דעות (א', ה'). אך מההלכה המובאת למעלה נראה בבירור שהדבר מחייב כנורמה הלכתית. ואפשר לחלק בין ההתנהגות המעשית, שעל האדם להתנהג בענווה, שהיא דרך האמצע, אך בהרגשתו הפנימית על האדם להיות בשפלות הרוח. הסיבה לכך היא, שבהרגשתו הפנימית האדם ניצב מול הקדוש ברוך הוא, וכלפי הקדוש ברוך הוא האדם צריך לנטות לגמרי אל שפלות הרוח משום שזוהי עמדתו האמיתית של הנברא כלפי הבורא. ויתכן להוסיף, שרק אם ינהג האדם בשפלות רוח פנימית כלפי הקב"ה הוא יצליח לנהוג בענווה אמיתית כלפי בני-אדם. השווה לדברי הרמח"ל, (מסילת ישרים פרק כ"ב): "כי בתחילה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענווים".
[5] לעיתים קורה, שבתקופה הראשונה של התחדשות והתקדמות בעבודת ה', חדוות הגילוי והדבקות במטרה עלולים לגרום לבן-אדם לעשות צעדים קיצוניים. לפעמים נגד עצמו, ולפעמים נגד משפחתו וסביבתו. לכן, חובה להישמר מהמידות הרעות הנ"ל, כחלק ממתכונת התשובה והחזרה לחיים טובים ומאוזנים.
[6] ההדרכה הרצויה היא, שכאשר תהליך של התקדמות במידות ומעשים מתחיל, צריך להיות מוגדר באופן ברור – 'שחור ולבן', מהי מידה טובה ומהי מידה רעה, מהו מעשה טוב ומה אינו מעשה טוב. עם בניית כלים טובים ואישיות יציבה במהלך עבודת המידות, ניתן ללמוד גם על תחומים 'אפורים' יותר שיש בעבודת המידות. לדוגמא: בגאווה, יש גם צד שיהיה בתלמיד חכם אחד משמונה שבשמינית גאווה. צריך שתהיה בו מעט גאווה, לא במובן הפנימי, אלא בהופעתו, שלא יהיו קלי ראש מזלזלים בו, ויהיו דבריו מתקבלים עליהם (דעת רב, סוטה ה' ע"א על-פי רש"י ומאירי; ספורנו במדבר י"ט, ב'; ואמנם הרמב"ם בהלכות דעות ב', ג' נקט כרב נחמן בר יצחק, ש"לא מינה ולא מקצתה" כי "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי ט"ז, ה'), אך הרב יצחק שילת (במסילה העולה, סוטה) ביאר שהדרכת הרמב"ם הזו מתייחסת לאדם שאינו תלמיד חכם; וראה קדושת לוי, קדושות לפורים, קדושה שלישית; וראה מידות הראי"ה, גאווה כ"ה-כ"ז לגבי הערכה עצמית אמיתית, בבחינת "ויגבה ליבו בדרכי ה'" – דברי הימים ב' י"ז, ו', ו"בשבילי נברא העולם" – סנהדרין פ"ד). לגבי הכעס, לעיתים יש מקום להראות כעס "הפנים" מסיבות חינוכיות, אך על הכעס להיות חיצוני בלבד (ספר חסידים קמ"ה; וראה תענית ד' ע"א לגבי כעס של תלמידי חכמים שנובע משורש חיובי ואמיתי של רצון לתיקון המצב; צדקת הצדיק קצ"ט). לגבי המחלוקת – לפעמים כדי למגר את המחלוקת, הפילוג הוא דוקא צורך חיוני, כמו פרידת אברהם מלוט. הבין אברהם, שכאשר המחלוקת היא מהותית, האחדות תישמר רק על ידי פילוג. רק באופן זה ישמור כל צד על כבוד רעהו. ועל כך רמז בעל הטורים: "ויפרדו איש מעל אחיו אברם", סופי תיבות "שלום". וכן כתב הבן איש חי (שנה א' הקדמת ויצא), שיעקב ולבן כרתו ברית כדי להיפרד, כי יש ברית של פירוד (וראה אבות ה', י"ז – מחלוקת לשם שמים). בעניין התאווה, כתב רבי משה קורדובירו בספר תומר דבורה (פרק ו'): "יֵצֶר הָרַע צָרִיךְ לִהְיוֹת קָשׁוּר וְאָסוּר לְבִלְתִּי יִתְעוֹרֵר לְשׁוּם פְּעֻלָּה שֶׁבָּעוֹלָם מִפְּעֻלּוֹת גּוּפוֹ, לֹא לְחִמּוּד בִּיאָה וְלֹא לְחֶמְדַּת מָמוֹן וְלֹא לְצַד כַּעַס וְלֹא לְצַד כָּבוֹד כְּלָל. אָמְנָם לְצֹרֶךְ אִשְׁתּוֹ יְעוֹרֵר יִצְרוֹ בְּנַחַת" (וראה יומא ס"ט ע"ב שלא ביטלו לחלוטין את יצר העריות; גר"א על רות א', י"ח).
