אחרי חטא העגל משה עולה לבקש סליחה. הוא מקבל את הלוחות השניים ויורד עם המתנה הגדולה. "ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד משה… ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו איתו וירא אהרון וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו… ויכל משה מדבר איתם ויתן על פניו מסווה…" (שמות פרק לד מפסוק כט – עד סוף הפרק).
כשמשה דיבר עם הקב"ה הוא דיבר בלי המסכה. כשמשה נפגש עם בני ישראל בענייני החול הוא עטה על פניו את המסכה (ראה פירוש האברבנאל כאן) משה קיבל מתנה "קרן עור פני משה". התחלף העור באור. משה קיבל מתנה גדולה של אור מהקב"ה. רוח. הפרשנים אומרים: מניצוצות הקדושה, מהתורה הקדושה, מהמעמד הגדול, מהלוחות…
עור הוא מעטה חיצוני, אבל העור של משה הפך לרוח, הפך לאור. האור הזה לא נתפש בעולם הזה. פני משה הם הפנימיות של משה. ובפנימיות של משה, כמו בפנימיות של כולנו, יש נשמה גדולה, יש אמת אחת, יש רוח – חלק מרוחו של הקב"ה. הרוח הזו אין מקומה בעולם הזה.
בעולם הזה החומרי, הרוח הזו צריכה להתכסות וזהו המסוה. אצלנו – זה העור. אצל משה, שהעור שלו רוחני – זו המסכה.
הקשר של משה עם האנושות היה דרך המסכה, דרך החומר, דרך הכיסוי, דרך הבגד. אולם הקשר שלו עם הקב"ה, עם האמת, היה בלי המסכה.
אנחנו עוטים על עצמנו מסכות. עוטים על עצמנו בגדים חומריים. כך זה בקשר שלנו עם החברה, כך זה בקשר עם העולם והסביבה. העולם לא יכול לקבל ולסבל את האמת הרוחנית, את הפנימיות הרוחנית. אבל כל אדם בכל מצב יש לו להוריד את המסכה ולהיות במצב של "תוכו כברו" – הפנימיות מקרינה על החיצוניות. וכך השקר והכיסוי ירדו ויבטלו מן העולם.
זוהי פסגת הדרך שאנחנו צריכים להגיע אליה. משה מראה לנו את הדרך. המפגש הבלתי אמצעי עם הרוח, עם הקב"ה, עם האמת, עם נותן התורה, עם בורא העולם.
אבל מה לעשות? משה מתמודד עם המציאות האנושית, החומרית, והוא צריך מסווה. לא בשבילו, אלא בשביל ליצור את הקשר עם החברה.
הסבר אחר אומר בעל הכלי יקר, והוא: בזמן שקרן עור פניו של משה –כולם הסתכלו בו, ומכיון שמשה ביישן היה –נתן על פניו מסוה. מה שאין כן שהקדוש ברוך הוא דיבר אותו – הוריד משה את המסוה כי אין הביישן למד (וראה הסבר אחר בפירוש העמק דבר).
דרך אגב, גם הקדוש ברוך הוא מתגלה בעולם דרך לבושים, דרך מסוה, דרך שמותיו הקדושים, אך זה לא עצמותו, ודווקא העלם זה הוא הוא סיבת הגילוי, כי אי אפשר להנות מאורו אלא על ידי לבושים אלו, משל לדבר: אור השמש אי אפשר להביט בו מרוב בהיקותו, אם לא שיתרחק האדם וישים מסך מבדיל בינו לבין האור – או אז יוכל להנות מאורה (ראה שער מאמרי רשב"י דף כב עמודה ג, והלבוש הוא לעולם דרך ביטוי חיצוני של הלובש אותו כי ברצונו הוא לובשו וברצונו פושטו – ראה תורה אור לבעל התניא יג, ג וליקוטי תורה שלו ויקרא כח, א).
יהי רצון שנדע להסיר את המסכות מעל פנינו ולהיתדבק בשכינה, כך שהאור הפנימי שהקב"ה נטע בתוכנו, יצא החוצה ויפגוש את המציאות החיצונית, אמן.
