העורף הלוחם (תשע"ט)

בפרשתנו אנו לומדים על מלחמת מדיין. "וידבר משה אל העם לאמר: החלצו מאיתכם אנשים לצבא ויהיו על מדיין… אלף למטה… וימסרו מאלפי ישראל שנים עשר אלף יוצאי צבא" (במדבר פרק לא, פסוקים ג-ה). יש כאן התנדבות. הם נמסרו מרצונם (עיין בספרי כאן: "מגיד הכתוב שהיו בני אדם צדיקים וכשרים, ומסרו נפשם על הדבר", וכן בעל הטורים כאן: "שמסרו עצמם על קדושת השם להצלת ישראל", ועיין אור החיים הקדוש בפסוק ד, שדייק מלשון "החלצו" – פירוש: הם בעצמם, כל מי שיודע עצמו שהוא בר לבב ונקי כפים ימסר לחשבון האלף למטה). "וישלח אותם משה אלף למטה" – יש משמעות חשובה למספר (עיין בעל הטורים: "אלף למטה אלף למטה. לכל מטה שני אלפים הרי עשרים וארבעה אלפים הלכו עליהם למלחמה כנגד עשרים וארבעה אלפים שהפילו מישראל". ומקורו בתנחומא. ובכלי יקר הוסיף, על פי הביאור שהיה אלף אחד מכל שבט ולא פעמיים אלף: "אמרו המפרשים, כי י"ב אלף הוא חלק חמישים מן ס' ריבוא לכך הביאו השלל אחד אחז מן החמישים כשיעור סתם תרומה בינונית").

הם מנצחים במלחמה, מבצעים את המשימה על הצד הטוב ביותר ומביאים שלל.

"וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה" (שם פסוק כז). משה אומר לעם לחצות את השלל בין יוצאי הצבא לבין כל עם ישראל. אח"כ בני ישראל יתנו מתוך השלל ללוויים, ואנשי הצבא יתנו ממחצית השלל לבית המקדש.

יש פה מסר חשוב מאוד שהתורה מלמדת אותנו: חיילים שיוצאים למלחמה, לא יכולים בלי הגיבוי של העורף. גם העורף נלחם. הוא שלח אותם, הוא נתן להם את האפשרות, הם שליחיו של כל העם. ולכן גם השלל התחלק חלק כחלק. זאת נוסף על הרעיון הבסיסי שהשלל מתחלק בין הלוחמים ובין תומכי הלחימה, השומרים על הכלים – את זה למדנו מאברהם ומדוד. אבל פה מדובר על האזרחים שבעורף. גם הם יקבלו חלק נכבד מהשלל, כדי שגם הם ירגישו חלק, כדי שגם הם ירגישו שהלוחמים הם השליחים שלהם וכך הם יהיו שותפים.

זה נכון בצבא, בכלכלה ובכל תחומי החיים. בחינוך, בחברה. שליחי הציבור הם שליחים של הציבור. העם שלח את שליחי הציבור, לכן העם צריך לקבל גם את הרווחים, כדי שהוא ירגיש חלק מהשותפות. חוץ מהגאווה הלאומית, של מכירת חברות הייטק וכדומה, הציבור הוא חלק מתוך ההצלחה הצבאית, המדינית, הכלכלית, הביטחונית, החברתית והרפואית.

כך מקבלים אנשי החוד – הלוחמים, יותר תעוזה, אומץ, אחריות, שליחות. אנחנו שליחים של כל העם, אנחנו לא פועלים לבדנו.

יש הבדל יותר מעמיק בין השלל מבעלי חיים לבין השלל מנפש האדם. ויש הבדל מעמיק בין השלל המתכתי, הכסף והזהב, שעליו אומר משה לחיילים "זה התאמצתם. זה לכם". אי אפשר לא לתת צ'ופר יותר גדול לאנשי המלחמה, כדי שיביאו הביתה מתנות לבני משפחותיהם, שגם בני משפחותיהם ירגישו את השליחות, את הגאווה, את חדות האמונה של אבותיהם.

ובאים אותם חיילים ואומרים למשה "אנחנו רוצים להקריב קרבן. לא חסר אף לוחם ברמה הביטחונית (לא חסר אף לוחם) וברמה הרוחנית (אף לוחם לא עבר עברה)" – "לא נפקד ממנו איש" (שם פסוק מט), לכן תן לנו רשות להקריב את הזהב של התכשיטים לה'. את זה אנחנו רוצים לתת קרבן, להקדיש לבית המקדש. כמות עצומה של זהב, 16,750 שקל (שם פסוק נב), הקדישו אותם לוחמים מרצונם לבית המקדש.