נקיון הבית ונקיון הנפש

בדיני נגעים קיימים שלושה סוגים של צרעת: צרעת בגוף האדם (ויקרא י"ג, א-מ"ו; י"ד, א'-ל"ב), צרעת הבגד (שם י"ג, מ"ז-נ"ט), צרעת הבית (שם י"ד, ל"ג-נ"ז). הפרשה שלנו מדברת על נגע צרעת הבית, המופיעה בקירות, באבנים. "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה, וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (שם י"ד, ל"ד). מאיפה מגיעה המחלה הרוחנית הזאת לחומר, לבית? וכי יש מחלות לחפצים דוממים?

ישנם מחכמי ישראל (האברבנאל ורלב"ג שם י"ג, א') שהסבירו שהצרעת היא אמנם מחלה לכל דבר, אך השפעתה ונזקה המרכזי הוא דווקא ברובד הנפשי-רוחני, בכך שהיא מטמאת את האדם, ולכן התורה התייחסה בפרט למחלה זו. מאידך, ישנם מחכמי ישראל שלא ראו בצרעת מחלה טבעית כלל, וכלשון הרמב"ם: "הלא תראה, שהם (-הנגעים) דברים בלתי טבעיים, ואינן חולאים טבעיים בשום פנים. לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם, שלא יקרה בהן צרעת, והן על דרך נס" (רמב"ם פירוש המשניות נגעים י"ב, ה'). ניתן להביא ראיות לשיטה זו. במחלה טבעית, ככל שהנגע גדול יותר, והופעתו מתרחבת על פני כל הגוף – כך הסכנה גוברת. לעומת זאת בצרעת, אם הצרעת מופיעה על כל בשרו – האדם טהור (ויקרא י"ג, י"ג). זהו דבר המנוגד להבנה האנושית, ומוכיח שזו אינה מחלה טבעית. בנוסף, אם זו מחלה טבעית היה על הנגוע לקרוא לרופא ולא לכהן. וכן, אם זו מחלה טבעית, לא היה על הנגוע לדחות את בדיקת הכהן במקרה שהנגעים מתגלים בתוך שבעת ימי המשתה שלו כחתן (נגעים ג', ב'; מו"ק דף ז', ב').

אם הצרעת אכן איננה מחלה טבעית, מהו אפוא עניינה ומשמעותה של צרעת הבית? אומר רבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר (זוהר הקדוש ויקרא דף נ' ע"א), דע לך, כי הדיבור פועל להמשיך כוח קדושה או להיפך חס וחלילה על הדבר שאתה עסוק בו. ומביא לכך שתי דוגמאות. במלאכת המשכן נאמר: "וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה (שמות ל"ה, כ"ו). מה היתה חכמתן? שבשעה שעשו את מלאכת המשכן היו אומרות: "זה אנחנו מכינות למקדש, את זה אנחנו עושות לפרוכת", וכל זאת היו אומרות כדי שתשרה הקדושה במעשיהם. כוח הדיבור, אומר הזוהר הקדוש, פועל גם להיפך. כשבנו הכנענים את הבתים שלהם בארץ כנען, הם אמרו והקדישו אותם לעבודה זרה, וכך הכניסו אנרגיות שליליות מאוד לבית. כאשר נכנסו עם ישראל לארץ ישראל, רצה הקב"ה לטהר את הארץ, ולכן ההלכה אומרת שאם הכהן לא מצליח לטהר את הבית אחרי שבעה ימים אין ברירה, צריך לנתץ ולסתור את הבית שנעשה בטומאה, להחליף את האבנים ואת העפר ואת עצי הבית ולבנות משהו חדש מתוך קדושה, כדי שתשרה השכינה בבית.

כוח הדיבור כל כך חזק שהוא יכול להכניס נגע צרעת אפילו בבית הדומם. מזה נלמד מהו כוח הדיבור החיובי. אנחנוו נמצאים בעיצומו של חודש ניסן אשר עפ"י האר"י הקדוש זיע"א נתייחד בדיבור ובשיחה, פה-סח (ספר יצירה ה, ז; פרי עץ חיים שער חג המצות פרק א; בני יששכר מאמרי חודש ניסן). יש לנו כוח בדיבור החיובי לתקן. יש לנו כוח בדיבור החיובי להכניס אופטימיות, שמחה, חיים לחיינו, למציאות כולה, אפילו לבתים ולחומר. ואכן, אם נשים לב, כל המצוות בחודש זה מתאפיינות בפה – בדיבור ובאכילה ושתיה. החל מאמירת ברכת האילנות ופרשת הנשיאים, סיפור יציאת מצרים בהגדה – 'וכל המרבה הרי זה משובח', 'והגדת לבנך', אכילת מצה ומרור, שתיית ארבע כוסות וכלה באמירת שיר השירים, ספירת העומר ולימוד מסכת אבות.

כך אנחנו אומרים ב"יהי רצון" שאומרים בבדיקת ושריפת חמץ: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ …וּכְשֵׁם שֶׁבִּעַרְנוּ הֶחָמֵץ מִבָּתֵּינוּ הַיּוֹם הַזֶּה. כֵּן תְּזַכֵּנוּ וּתְסַיְּעֵנוּ לְבַעֵר הַיֵּצֶר הָרָע מִקִּרְבֵּנוּ" וכן: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ …שֶׁתִּתֵּן לָנוּ כֹּחַ וִיכֹלֶת וְעֵזֶר וְסִיּוּעַ, לְפַשְׁפֵּשׁ בְּנִגְעֵי בָּתֵּי הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ בַּעֲצַת יִצְרֵנוּ הָרָע". אומרת הקבלה, בדיקת חמץ, ביעור חמץ, נקיון של הנגע מהבית. בית הנפש. יש לנו אפשרות לנקות מהחמץ, להיטהר מהיצר הרע שהוא מסמל. מהגאווה, מהאנוכיות, מהשלילה, ולהכניס דברים טובים. וכך אומר האר"י, אחרי שריפת חמץ אנחנו אומרים, כשם שאני מבער חמץ מביתי ומרשותי כך תבער אתה, ריבונו של עולם, את כל הכוחות השליליים, תבער מאיתנו את יצר הרע, תעזור לנו לבער את יצר הרע שבנגעי בתי הנפש שלנו. שרפנו את החמץ, ביערנו את החמץ, עכשיו נשאר לבער את החמץ שבתוכנו, לדבר דברים חיוביים. לכן, ברכת האילנות פותחת לנו את חודש ניסן, קרבנות הנשיאים, התפילות, הברכות, ספירת העומר, סיפור יציאת מצרים, הגדה של פסח, שכולה דיבורים של הודאה לקב"ה על נס יציאת מצרים. זהו המפתח לגאולה שבימינו, לגאולה שלנו. כי כשמדברים על כך, מספרים לילדים, ומודים לקב"ה, נותנים כוח חיובי למציאות שבה אנחנו חיים במדינה בימים האלה, ומביאים גאולה לעולם.

ליל הסדר

בפה-סח גם הדיבור יוצא לחירות

מצינו שיש ענין מיוחד בפסח לכוח הדיבור שלנו, ו"כל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח", עד שכל הסדר נקרא על שם הדיבור, "הגדה של פסח". הסיפור ביציאת מצרים אינו רק כדי שכולם, כולל הילדים, ידעו על הניסים, שהרי "אפילו כולנו חכמים, זקנים, נבונים, יודעים את התורה – בכל זאת – מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים" (מתוך ההגדה). אפילו הלחם המיוחד למצוות הלילה, המצה, נקרא בתורה "לחם עוני" – שעונים עליו דברים הרבה: גומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה (פסחים ל"ו ע"א ורש"י שם). המצוה היחידה בתורה לדבר, היא זו שנצטווינו בה "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" (שמות י"ג, ח'). פירוש כפילות זו של "וְהִגַּדְתָּ …לֵאמֹר" הוא – שתגיד לו כל כך הרבה עד שגם הוא ימשיך בעתיד 'לאמר', לספר הלאה לדורות הבאים.

מה גודל חשיבותו וערכו של הדיבור, ומדוע קשור הוא במיוחד לליל הסדר של פסח? התורה מספרת שלא רק גופם של אבותינו היה בגלות ובשיעבוד במצרים, אלא גם כל כוחות הנפש שלהם גלו ושועבדו, "נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השיעבוד" (רש"י בראשית מ"ז, כ"ח). כח החשיבה והשכל הוא מותר האדם על הבהמה. שכל זה מתגלה ומתבטא על ידי הדיבור (ראה רש"י בראשית ב', ז'). כשהשכל היה סתום מקושי השעבוד – היה גם הדיבור בגלות (זוהר הקדוש שמות דף כ"ה, ע"ב). זה התגלה בחוסר האפשרות לבטא בדיבור ברור, שקול ומחושב, את צרותיהם לפני ה' בתפילה מנוסחת וברורה. בתורה מוזכרים רק אנחה, זעקה, שוועה, נאקה – ארבע לשונות צער, שכנגדם ארבע לשונות של גאולה, אך אף פעם לא נאמר: "ויתפללו אל ה'" (שמות ב', כ"ג-כ"ד; וראה דברים כ"ו, ז'; פרי צדיק ר"ח ניסן א').

כשיצאו ישראל מגלות מצרים ונשתחררו משיעבודם, יצא לחירות ולגאולה לא רק גופם, כי אם גם כל כוחות הנפש שהיו בגלות השתחררו. נגאל גם כוח הדיבור, הוא השתחרר ויצא לחירות. וכיון שבליל יציאת מצרים השתחררה המחשבה ונפתח סגור הפה, לכן צֻוֵּינוּ לחגוג את שחרור הדיבור על ידי "פה סח", בריבוי שיח הפה בליל הפסח (פרי עץ חיים שער המצוות פרק א'; וראה פחד יצחק פסח פרק ט"ו). ומומלץ כל שנה לקרוא את ההקדמה של הזוהר לעניין ליל הסדר (בהגדה, תחילת 'מגיד'). אומר רבי שמעון בר יוחאי, תדעו לכם בזמן שאתם יושבים ומספרים ביציאת מצרים, יורד הקב"ה בעצמו עם כל פמליה של מעלה ואומר להם: "תקשיבו, בואו נשמע את הסיפור שמספרים בני ביציאת מצרים, זה מרגש לראות. "חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי" (שיר השירים ח', י"ג), הקב"ה מקשיב לנו ואומר: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מ"ג, כ"א; שפת אמת פסח תרל"ט ותרמ"ג; ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תנ"ה).

סגולת לילה זה לגאולת הדיבור קדומה מאוד. חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ב) קובעים שבליל פסח נתברך יעקב בדיבורו של יצחק (פרי צדיק ר"ח ניסן א'). מכאן המנהג לברך את הבנים בליל הסדר כש"העליונים אומרים שירה הלילה הזה, ואוצרות טללים נפתחים בזה הלילה". ומתוך תיקון הפה והלשון ביציאה ממצרים, נפתח הפה לומר שירה – להודות ולהלל, כמו שנאמר: "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי, לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ" (פסחים דף צ"ה ע"א, שם דף פ"ו ע"א, שם דף קט"ז ע"ב; פרי צדיק ר"ח ניסן א'; שפת אמת פסח תרס"ג). וכך גם אנחנו אומרים בהגדה: "ונֹאמַר לפניו שירה חדשה". ולכאורה קשה (של"ה הקדוש פסחים נר מצוה אות מט מהד' יד רמ"ה), הרי השירה שאנחנו אומרים היום אינה שירה חדשה, אלא זו השירה ששרו אבותינו בגאולה בעת ההיא, ולכן היה ראוי לומר "וְנֶאֱמַר לפניו שירה חדשה" בלשון עבר? אלא שזאת עלינו לדעת, שיציאת מצרים אינו רק עניין היסטורי שקרה בעבר, אלא זהו תהליך שאנחנו מתהלכים בתוכו בכל שנה ושנה! –"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז:). והרמב"ם לא כותב "לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ", אלא "לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ" (רמב"ם חמץ ומצה ז', ו'). זהו שנאמר: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם" – מידי שנה ושנה הקב"ה מוציא אותנו ממצרים, ואנחנו עוברים במהלך הדורות תהליך של זיכוך ותיקון עד הגאולה השלימה (אוה"ח הקדוש במדבר כג כב; מאמר החכמה לרמח"ל). לפיכך מבואר מדוע איננו מברכים על ההלל שבליל פסח – זאת, משום שאינו מצוות קריאת ההלל שתיקנו חכמים בשאר מועדים כהודאה על לשעבר, אלא זוהי שירה והודאה שפורצת והומה מעומק הלב כפועל יוצא מהנס שקורה לנו כעת, מהגאולה העכשווית! עלינו לחוות את החוויה ברגש, בלב, במוח, כאילו זה הסיפור שקורה לנו ממש (ראה ר"ן פסחים דף כו: מדפי הרי"ף בשם רב האי גאון; גבורות ה' סוף פרק סב; שפת אמת פסח תרל"א ליל א').

מומלץ להראות ולהעביר לילדים את החוויה, להעביר להם את המסר, איך אני הייתי מרגיש ביציאת מצרים. כאילו הייתי ילד ביציאת מצרים, כאילו הייתי הורה ביציאת מצרים, איך ההרגשה שלי היתה סביב היציאה. כדוגמא, ניתן לספר על חוויית ההורים שלנו, הסבים והסבתות כיצד הם יצאו מן הגלות לארץ ישראל. זו חוויה מרגשת שאפשר להעביר אותה לדור הבא (וראה פסחים קט"ז ע"א – סיפור יציאת מצרים ע"י דו-שיח של שאלות ותשובות).

ומוסיפים חכמי החסידות, כי בכל שנה יש פירוש חדש, דרך חדשה והשגה מיוחדת בענין יציאת מצרים (שפת אמת ליקוטים לחודש ניסן; אמרי אמת פסח תרס"ח), וקראו ללילה זה 'ליל סדר' משום שעיקר הסיפור הוא לסדר כל הדברים שנעשו אז בחפזון (שפת אמת פסח תרמ"ד). כל דור נותן שבח חדש ביציאת מצרים. וב"ה בדורנו, מקבלת ההגדה משמעויות חדשות על-פי התקדמות מהלך הגאולה. נאמר בפסוק: "הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם – לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ" (תהלים ק"ו, מ"ז) – כלומר, שכל מה שאנחנו מצפים לגאולה הוא כדי שנזכה לתת לה' שבח והודאה על הישועה (תפארת שלמה רמזי פסח עמוד ש"ט).

השנה כולנו נהיה מסובין יחד. כל המשפחה, כל ארבעת הבנים, כל סוגי הילדים, כל סוגי החברה. כולנו נשב ונדבר על נושא אחד – איך יצאנו ממצרים, איך הגענו, פרחנו, כמו האביב הפורח, יצאנו מהמיצר, ממצרים אל המרחב של ארץ ישראל. יצאנו לאביב העולם ופרחנו, קיבלנו את העצמאות הרוחנית. נֹאמר בפה מלא שמחה: "שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירַךְ וכו' וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ ועַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ" (מתוך ההגדה). החסד שהקב"ה מרעיף עלינו בבנין הארץ בכלל וירושלים בפרט, מעורר אותנו ומזכה אותנו לשיר 'שִׁיר חָדָש' ולתת שבח והודאה להקב"ה על ההווה, ומתוך כך מתגלה עומק רצון הלב בתפילה לגאולה שלימה ובניין בית המקדש במהרה בימינו (ראה בראשית רבה י"ג, ב').

שביעי של פסח

האמונה היא מפתח לגאולה

בשביעי של פסח התורה מספרת לנו על קריעת ים סוף, שם נאמר: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד, ל"א). אומרים חז"ל, בזכות האמונה נקרע הים (שמות רבה כ"ב, ג'; מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט"ו, א'). מה התחולל בשמים באותם רגעים? המלאכים אומרים לקב"ה, אל תקרע להם את הים, אל תעשה להם ניסים, עומד שרו של מצרים ואומר, למה להטביע את המצרים? למה לקרוע לבני ישראל את ים סוף? אומר להם הקב"ה, בזכות האמונה, נשבעתי לאברהם אבינו לתת להם את הארץ, להוציא אותם מהגלות, אני מקיים את הבטחתי כיוון שהם, בני ישראל האמינו, "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (רש"י שמות י"ד, י"ט; שמות רבה כ"א, ז').

בשעה שבני ישראל עמדו על שפת ים סוף והמצרים מתקרבים אליהם, העם קרא בפחד ובייאוש אל ה'. משה מנסה להפיח בעם ביטחון בנס שעתיד להתרחש. בתוך כל המהומה הזו משה עומד ומתפלל. אומר הקב"ה למשה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי?" זה לא הזמן להתפלל. הוא מצווה את משה להורות לישראל להתקדם אל תוך הים, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – וְיִסָּעוּ" (שמות י"ד, ט"ו). שואל האור החיים הקדוש, לאן יסעו? היישר לתוך הים? בחזרה למצרים שרודפים אחריהם?

אלא, שהציווי לנסוע הוא דרישה לבטא אמונה וביטחון בה', שאכן ניתן לנסוע לתוך הים, וה' כבר יפרוץ את המחסומים העומדים בדרך. אחרת, אי אפשר להסביר את התופעה הזו של נחשון בן עמינדב שקופץ למים. חז"ל (סוטה ל"ז ע"א), מתארים את בני ישראל העומדים מול הים הגועש, והנה עומד נחשון בן עמינדב, עומדים בני שבט אפרים וקופצים לים. וחז"ל מצטטים את הפסוקים מתהלים, על מנת לתאר את מצבו של נחשון אחרי הקפיצה לים: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱ-לֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ! טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה – וְאֵין מָעֳמָד! בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם – וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי… הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה, אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם. אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם, וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה…" (תהלים ס"ט, ב'-ט"ז). הים לא נבקע מיד בכניסה אליו, ועד שהמים לא הגיעו עד חוטמו של נחשון בן עמינדב, לא נקרע הים. מסירות הנפש תלויה באמונה וביטחון ש"לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב" (שם צ"ד, י"ד). אומר נחשון לעצמו, לחבריו, אנחנו מאמינים בצדקת הדרך, אנחנו מאמינים בהבטחה. אומר הקב"ה, אם אתם מאמינים אני פורע את החוב שהתחייבתי.

רבים מעדות ישראל נוהגים לקרוא בפסח את "שיר השירים". ב"שיר השירים" כתוב: "תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן…" (שיר השירים ד', ח'). ודורשים חכמים (שמות רבה כ"ג, ה'; ירושלמי שביעית פרק ו' סוף הלכה א'), "תָּשׁוּרִי", מלשון שירה, "מֵרֹאשׁ אֲמָנָה", כלומר הר אמנה, צפונית לארץ ישראל. עתידים הגלויות שהם חוזרים לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גולה, עולים מהצפון ומכל ארבע קצוות תבל, מגיעים להר ששמו אמנה, שרים, שמחים ומודים לה'. ואפילו עוד קודם שיגיעו לארץ ויראו את הניסים בעיניים, אלא רק ישמעו על נפלאות הגאולה שמתחילה, כבר אז עם ישראל יודו וישבחו מכוח האמונה בהשלמת הגאולה (של"ה הקדוש בשלח אות ח' הוצאת יד רמ"ה). אבל "מֵרֹאשׁ אֲמָנָה" זה גם סמלי. הר ששמו אמנה רומז להר האמונה, שעליו סמכנו, וחיכינו אלפיים שנה לרגע הזה של קיבוץ גלויות, של הגאולה, של השמחה. הנה עם ישראל חוזר לא"י – בזכות מה? בזכות האמונה (תנא דבי אליהו רבה פרק כ"ג; נצח ישראל כ"ט; גבורות השם ט'). כאשר יש אמונה בצדקת הדרך, בקב"ה, אז יש תקווה. גם בימים הקשים והלא פשוטים של הגלות, האמונה החזיקה אותנו. והנה אנחנו פה בארץ ישראל, נותר לנו לקחת את תוף מרים ולהודות לקב"ה על כל הטובה שעשה עימנו.