דרגות ומדרגות ומה שביניהם
"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"[1] (דברים ל, יד)
לעיתים מלווה את האדם מחשבה, שהוא איננו מסוגל לצאת ידי חובתו כלפי בוראו. החובות הדתיות רבות מספור, והיעדים הרוחניים גבוהים ונשגבים, עד שאין סיכוי להצליח לצאת ידי חובה. מחשבה זו עלולה לגרום לתסכול ולחוסר סיפוק בעבודה הרוחנית[2]. חכמי ישראל יצאו כנגד תפיסה שגויה זו, ולימדו שכל אדם צריך לעבוד את ה' בהתאם למקומו ודרגתו[3].
רבי נתן מברסלב כותב[4]: "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ואין הקדוש ברוך הוא חפץ מהאדם שיעלה לשמים, דהיינו שיעשה עבודות גבוהות דוקא מה שאין בכחו לעשות. רק ה' יתברך חפץ מהאדם שיעשה מה שאפשר לו לפי מדרגתו, דהיינו שילך מדרגא לדרגא בבחינת: "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית, כ"ח, יב), שצריכין לילך מדרגא לדרגא. נמצא שאין האדם צריך כי אם לעבוד את ה' יתברך לפי מדרגתו, דהיינו שימשיך עצמו מעט מעט, כמו שאנו מבקשין בכל בקר: "שתרגילנו בתורתך".
וקדמו רבנו אברהם סבע ע"ה בספרו אשכול הכופר על מגילת אסתר (דף נט במהדורת שנת 1903 למנינם): "לפי שהדברים הראויים להתקיים ולהיות להם יסוד, הם אותם שעולים מעט מעלה למעלה".
וזה ביאור המשנה במסכת אבות (פרק ו משנה ו): "איזהו חכם? המכיר את מקומו", תכיר את מקומך בעולם ואת דרגתך הרוחנית, ולפי זה תתנהל[5].
מצד שני, אל תעמוד ותשקוט על שמריך, אלא תמיד תלך ותתעלה, תכיר אנשים חדשים, תתעניין בפרוייקטים חדשים עבורך, כי שליחותך בזה העולם היא לעשות את רצון ה', ומשתנה היא השליחות לפי המקום והזמן[6]. תמיד תשאף להגיע למדרגה גבוהה של שלמות בעבודת ה' (מסילת ישרים פרק ד[7]).
איך אדם ידע שהוא ראוי למדרגה הבאה בעבודת ה'? דודי מרן הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ע"ה היה אומר: "כל הנהגת חסידות שבגללה אתה מסתכל בעין רעה על מי שלא נוהג כמותך, זאת אומרת שאינך ראוי למדרגה הבאה"[8].
[1] עיין בגדי השרד על הגדה של פסח לרבנו יעקב אבוחצירא ע"ה בביאורו להלל: "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד" (תהילים קטז, י) ותורף דבריו שעיקר יחוד וזיווג עולמות העליונים הוא על ידי עסק התורה והתפילה והברכות, ומשה רבנו אמר לעם ישראל: אל יעלה בדעתכם שיחוד וזיווג העולמות העליונים הוא דבר קשה, ורק משה רבנו יכול לעשותו, אין הדבר כן! אלא כל אחד ואחד מישראל יכול לעשותו אם רק יכוון את פיו וליבו, וזה שאמר הפסוק: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד", וזה שזה קרוב זה תלוי "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ", שתכוון את פיך ולבבך, ואז הכל נתקן למעלה ונעשה, וזהו מה שאומר הפסוק "לַעֲשֹׂתוֹ". וראה מה שכאן בביאור פסוק זה בספר עץ הדעת טוב בפרשתנו.
[2] לפעמים מחמיר האדם על עצמו בכל מיני דברים, בדברים שאינם לדרגתו, וגורם הוא תיסכול לסובבים אותו. עליו כתב הרב רפאל ברדוגו, שהיה מגדולי חכמי מרוקו לפני 200 שנה, בספרו משמחי לב (על קהלת פרק ז פסוק טז, עמוד 260): "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" – לא תאסור יותר ממה שאסרה התורה, כי די לנו בחומרות התורה או מה שהסכימו להקת החכמים המוסכמים לנו, והם לנו בזמן הזה חכמי התלמוד, וזולת החומרות הנזכרים בתלמוד, עליהם הוא אומר: "אל תהי צדיק הרבה", וכמדומה לי שכל רבותינו האשכנזים לא פירשו הפסוק הזה כן, שהרבו והפריזו על המידה בחומרות, וגם וידוי יום בכיפורים מסייע לפירושנו, שאומרים "את אשר התרת אסרתי", וקצת קשה מה בכך? אלא ודאי שאין רצונו יתברך לאסור המותר, כי בזה יִּכְבַּד עול התורה על מקבליה ויפרקו עולה חלילה וחס, והכתוב אומר: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם" (משלי ג, יז) והרבה קרא תגר רבנו הרמב"ם ז"ל ב-ח' פרקיו על המרבים בתעניות ובסיגופים חינם, והוא אומרו לבסוף: "לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם", שעל ידי החומרות תפרוק עול.
על נושא החומרות ביהדות עיין עוד בספר דרכי נועם של הרב דן סתר, ומנגד עיין בקונטרס ידי כהן, חלק חומר בקודש, של הרב יוסף דוד כהן, רק זאת אגיד את דברי הרב כף החיים סופר (או"ח סימן קנח ס"ק כה): "כל אשר נשמתו זכה ביותר, תאוה נפשו לעשות חומרות וחסידות יותר, וכל שאין נשמתו מתוקנת כל כך, תאוה נפשו לילך אחר הקולות, עיין שם בדבריו.
[3] ראה ביאור הגר"א למשלי פרק ד פסוק יב ופסוק טו.
[4] ליקוטי הלכות, הלכות תרומות ומעשרות הלכה ג אות י, וכן הוא בפרי צדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין ע"ה פרשת ניצבים אות יז. וראה כעין זה בשיחות הר"ן אות כז: צריך לבל יהיה מבוהל לחטוף הכל בבת אחת, רק לילך בנחת בהדרגה מעט מעט, ולא שיהא האדם מבוהל ומבולבל שרוצה לקיים ולחטוף הכל בבת אחת, ומחמת זה נתבלבל לגמרי כמו שיש בשריפה חס ושלום, שמחמת הבהלה חוטפין מה שאין צריכין. רק צריך לנהוג בהדרגה בנחת מעט מעט, ואם לפעמים אין האדם יכול לעשות כלל בעבודת ה', ידע הוא שאנוס רחמנא פטרה אותו (בבא קמא דף כה עמוד ב) וירגיל האדם את עצמו לכסוף ולהתגעגע ולהשתוקק תמיד אליו יתברך, כי ההשתוקקות והכסופין בעצמם הם דברים גדולים מאד, ורחמנא לבא בעי (סנהדרין דף קו עמוד ב), ועיין עוד במהרש"א חידושי אגדות על סנהדרין דף ז עמוד ב ד"ה לא תעלה, ועיין עוד בספר נחמד ונעים (של בעל יסוד האמונה מקוסוב) פרקי אבות אות כא.
[5] ראה שפת אמת פרשת חיי שרה שנת תרל"ט, ד"ה ובמדרש, וכעין זה בשפת אמת פרשת במדבר שנת תרנ"א, ד"ה בפסוק.
[6] ראה שפת אמת פרשת ויצא שנת תרס"א, ד"ה בפסוק.
[7] ועיין עוד במסילת ישרים פרק כ, שם כותב הרמח"ל שהבא להתחסד חסידות אמיתית, צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם ולפי התנאים המתלוים להם, לפי העת, לפי החברה, לפי הנושא, ולפי המקום, ואם הפרישה ממעשה החסידות תוליד יותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו יתברך מן המעשה של החסידות, אז יפרוש האדם ולא יעשה דברי חסידות, ומסכם הרמח"ל: "אין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ", וראה בדברי אור החיים הקדוש בביאורו לפסוק "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כו, ג) אות ו.
[8] כן סיפר הרב יגאל לוינשטיין הי"ו, שכן אמר לו מרן הראשון לציון ע"ה, לפני למעלה מארבעים שנה.
