מנהיג אמיתי – יודע להודות בטעות
בסיום ספר 'שמות' החותם ומסיים את מלאכת המשכן, נאמר שירדה השכינה ושכנה באוהל מועד, והיה משה בענוותנותו ממתין לרשות והזמנה להיכנס אל מקום השראת השכינה (שמות מ', ל"ד). הפרשה שלנו ממשיכה מאותה הנקודה. היא פותחת בקריאה של ה' אל משה להיכנס לתוך אוהל מועד לשמוע את דברו אליו: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו" (ויקרא א', א'; ראה הקדמת רבנו בחיי לפרשה; רשב"ם, ראב"ע וחזקוני). המילה 'וַיִּקְרָא' כתובה בתורה בא' זעירה. ואומרים חז"ל – א' קטנה מסמלת את הקטנתו של משה, את ענוותנותו של משה (תורה שלמה ויקרא א', א' הערה ו' בשם הרא"ש וצרור המור).
אומר החיד"א, שהשבוע יום פטירתו, שמשה מסמל את המנהיג, את לומד התורה. את התורה אפשר ללמוד רק מתוך ענווה (תענית ז' ע"א). להרגיש עד כמה אני לא יודע. עד כמה אני צריך ללמוד כדי שיהיה אפשר להכיל את העומק ואת הגודל של התורה אדם צריך להיות כלי פתוח, עניו ומוכן לקבל מרבותיו את התורה (נתיבות עולם, נתיב הכעס פרק א'; שם נתיב הענווה תחילת פרק ח'). ומכח אותה מידת ענוה, זכה משה רבנו שתינתן תורה לידו, כמו שאמרו: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי" (משנה אבות א', א' בפירוש 'יכין'). וכי משה קיבל תורה מסיני והלא סיני הוא מקום, הר דומם. לכאורה היה הנוסח הראוי "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה בְּסִּינַי". אלא, אומרת הגמרא (מגילה כ"ט ע"א), שבשעת מתן תורה רבו ההרים ביניהם על מי תינתן התורה. כל הר נתגאה ואמר: "עלי תינתן התורה". היחיד שלא השתתף בתחרות זו היה הר סיני, מחמת היותו נמוך ושפל מכולם. ודווקא משום ענוותנותו של הר סיני בחר בו הבורא – "הָהָר חָמַד אֱ-לֹהִים לְשִׁבְתּוֹ" (תהלים ס"ח, י"ז). כהר סיני כך משה רבנו – בשל ענוותנותו הוא לא חש שהוא ראוי לזכות למעלה כלשהי על פני האחרים. הן הוא היה "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב, ג'). אך כאשר הוא מבין שהר סיני נבחר דווקא משום היותו נמוך, הוא לומד שדוקא הנמוך, השפל בפני עצמו, שאינו חש ראוי לכבוד – הוא המתאים מכולם לשמש מתווך בין הבורא לעם ישראל. לפיכך אומרת המשנה: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה" – משה גילה שהוא הראוי להיות מקבל התורה, ולשמש מתווך בין ה' לישראל – מִסִּינַי" – מכך שהר סיני נבחר לשמש כמקום קבלת התורה.
כך קיבלנו גם אנחנו את הדרך ללימוד התורה, שהיא מידת הענווה. זוהי המידה שהובילה אותנו לאחדות בשעת מתן תורה (ראה רש"י שמות י"ט, ב'). משה היה מנהיג, ומנהיג לא תמיד צריך להבליט את מידת הענווה שלנו. אולם משה רבנו מידת הענווה היתה בראש מעייניו. ובזכות מידה זו נבחר להנהיג את עם ישראל והצליח בזה (חומת אנך שיר השירים ב', ד'; וראה ראש דוד פרשת ויקרא; במדבר י"ב, ג').
עניין הענווה, במיוחד במנהיגים, חוזר גם בהמשך הפרשה. התורה מדברת על נשיא או מלך שחוטא (הוריות ג', ג'). "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא, וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם", ואז הוא צריך להביא קרבן (ויקרא ד', כ"ב). שואל רבנו בחיי, לפי דרך הלשון בשאר הפרשה, היה צריך להיות כתוב 'אִם נָשִׂיא יֶחֱטָא', שהרי לכאורה זהו ספק אם יחטא? אלא, אומר רבנו בחיי, הפירוש הפשוט של "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" הוא, ש'אֲשֶׁר' הוא לשון ודאי. והזכיר לשון זו, לפי שהנשיא לבו גס בו, ומידת הגאוה שהיא סיבת החטא, מצויה עימו לגודל ממשלתו. ולכן הזהירה והוכיחה התורה את המלך במדה הזאת, כמו שנאמר: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים י"ז, כ'; וכך ביארו גם הספורנו והכלי יקר על פי הזוה"ק ח"ג דף כ"ג ע"א).
מוסיף רבנו בחיי מדברי המדרש (ספרא פרשה ה'; וכן הוריות י', ע"ב), "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" – נקט הכתוב 'אֲשֶׁר', לְשׁוֹן 'אַשְׁרֵי', לרמוז שאַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהַנָּשִׂיא שֶׁלּוֹ נוֹתֵן לֵב לְהָבִיא כַּפָּרָה עַל שִׁגְגָתוֹ, ואם מודה בטעותו ומבקש כפרה על שגגותיו אף על פי שזה דבר קשה מאוד לנשיא, בוודאי שהוא יתחרט ויבקש סליחה על דבר שבזדון. אשרי הדור שרואה את המנהיג שלו עניו, מבקש סליחה מהקב"ה על עבירה בשגגה. אומר האדם הפשוט מהעם, אם הנשיא מתנהג ככה, קל וחומר גם אנחנו.
ועל יחסי הגומלין בין הנשיא, המנהיג, לבין העם, אומר החיד"א, אם נשיא חוטא – גם העם חוטא לעומתו. ולכן העם שרואה את הענווה של הנשיא, את האפשרות שלו להודות בטעות, הוא מתעלה ומתרומם וכל העם חוזר בתשובה (פני דוד ויקרא ה'-ו'). זה מה שאומר מרדכי היהודי לאסתר המלכה: "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר ד', י"ד). בזכות מידת הענווה שלך, בזכות הצניעות שלך, הגעת למה שהגעת ועכשיו העת להשתמש בכוחות האלה, להנהיג, להוביל את העם, להציל את עם ישראל – "מִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". ואז נאמר: "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ" (אסתר ה', א'), וגרמה לכל ההצלה הגדולה הזו.
עלינו לדעת מתי להשתמש במידת הענווה, ומתי להשתמש במידת העוז, ההחלטיות והאסרטיביות, כדי להציל, כדי להנהיג. זה התיקון של חטא שאול, שבמלחמה מול עמלק הוא הקטין את עצמו (ראה שמואל א', ט"ו, י"ז). ואסתר ומרדכי מתקנים את הדבר הזה. בזכות ה-א' הקטנה, הזעירה, ידע המנהיג הראשון שלנו להקטין את עצמו. ממנו למדו שאר המנהיגים את הדרך הנכונה בהנהגת עם ישראל ללימוד התורה.
