לתת את הנשמה ואת הלב למי שאתה אוהב
בתחילת הפרשה, מצווה אותנו התורה: "קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ב'). מהו הציווי הזה "קְדשִׁים תִּהְיוּ"? אומר רש"י: קְדשִׁים, הכוונה להיות פרושים. על ידי התרחקות מכלל העבירות ובמיוחד מן העריות מגיעים לקדושה. ואכן, אנחנו מוצאים שלספר שהקדיש הרמב"ם למאכלות אסורות ואיסורי עריות הוא נתן את השם: "ספר קדושה". קדושת ישראל מתבטאת באופן החזק ביותר בשני התחומים הללו. נראה כי ההסבר לכך הוא, שבתחומים אלו קיים הדמיון הרב ביותר בין האדם לבעלי החיים, משום שאלו צרכים טבעיים הקיימים בכל היצורים המפותחים החיים על פני תבל, לכן דווקא בהם צריך לבוא לידי ביטוי הייחוד האנושי, וצריכה להתגלות הקדושה.
הרמב"ן רוח אחרת עימו, ואומר "קדש עצמך במותר לך" – לקדש את עצמנו אפילו בדברים שהתורה לא אסרה אותם בפירוש (יבמות דף כ' ע"א; וראה מסילת ישרים פרק י"ג, בביאור מידת הפרישות מעין רעיון זה). לפי הרמב"ן, כוונת התורה במצוות "קְדשִׁים תִּהְיוּ", היא לא רק להצטמצם ולהימנע מאיסורים המפורשים בתורה כדברי רש"י, אלא קדושה היא להוסיף, "להגדיל ראש". ללמוד מכלל מצוות התורה מהו רצון ה', להימנע מדברים שאינם מוצאים חן בעיניו, אפילו אם לא נצטווינו עליהם בפירוש (וראה מסילת ישרים פרק י"ח).
הרמב"ן מוסיף את דברי חז"ל (ספרא קדושים א'), שהדרישה מישראל להיות קדושים נאמרה לכל ישראל יחד, בהקהל. כלומר מדובר בדרישה כללית מכל העם. אך לכאורה לפי הסברו של הרמב"ן שהציווי הוא של פרישות של "לפנים משורת הדין" ו"הגדלת ראש", כביכול דרישה זו אינה מתאימה לכלל הציבור, אלא רק ליחידי סגולה? אלא, ההסבר הוא, אומר רבי יהונתן אייבשיץ (תפארת יהונתן ויקרא י"ט, ב'), כי לעיתים, מתוך רצון לפרוש ממה שלא אסרה התורה, יכול אדם להגיע למעשים שאינם נכונים, ואף מעוותים וסותרים את רצון ה'. פרישות מסויימת הנוהגת בציבור, יכולה להוות נזק לקיום הציבור. אם כן, מהי אמת המידה לפרישות הראויה והרצויה בעיני ה'?
אומר רבי יהונתן אייבשיץ, אחד הקריטריונים המרכזיים לזיהוי מעשי הפרישות הנכונים הוא, האם מעשים אלו אפשריים לקיום על ידי ציבור שלם, בלי לפגוע בהתנהלות התקינה של הציבור. למשל, באיסורי עריות, התורה מתירה לאדם להיות רק עם אשתו, ובכך מדריכה את האדם לחיי זוגיות מאוזנים. מאידך התורה אינה אומרת לפרוש לגמרי מחיי אישות, שהרי זהו דבר שאינו מתאים לכלל הציבור ויגרום לכך שהאנושות תחדל להתקיים – מכאן שאין זו הפרישות הרצויה בעיני ה'. דוגמא נוספת: הנוצרים רואים אידיאל בפרישות והתבודדות במנזר, בניתוק מהחיים הארציים. האם ציבור שלם יכול להחזיק מעמד בצורה שכזו? כיצד הציבור יתפתח וידאג לצרכים החיוניים שלו? – מכאן שפרישות זו אינה נכונה. הרמב"ן מזכיר כדוגמא, שראוי לאדם להימנע משכרות. זוהי דוגמא לפרישות שראויה לציבור שלם, שהרי רק רווח וברכה יצאו מפרישות כזו – מניעת תאונות דרכים, מעשי אלימות וכדומה – מכאן שזו פרישות נכונה.
שבה את ליבי פירוש נוסף שמובא בספר 'טעם ודעת' (לרב משה שטרנבוך, עמוד ק"ה). יכולנו לחשוב שאפשר להסתפק בקיום המצוות כחובה, וכעבד שחייב למלא רצון אדונו. לכן נצטווינו "קְדשִׁים תִּהְיוּ" – לא להסתפק בקיום המצווה כחובה, אלא לדאוג להשיג קדושה על ידי מעשה המצווה, וכנוסח הברכה: "אֲשֶר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו". את הקדושה אפשר להשיג דווקא כאשר נקיימה בשמחה, בהתלהבות ובדבקות. מתוך רצון לעשות נחת רוח לבורא, לקיים דברו. איכות המעשה שאתה עושה היא הקדושה.
בהמשך הפרשה נאמר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'" (ויקרא י"ט, י"ח). לפי פירושו של ה'טעם ודעת' (לעיל), אפשר להכניס קדושה גם למצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" שהיא יסוד ביהדות, היא יסוד בתורה, עליה עומדת כל התורה (רש"י על פי ספרא קדושים פרשה ב' פרק ד' אות י"ב). אפשר להכניס במצווה זו גם תוספת של שמחה, התלהבות, מאור פנים. מדובר על האיכות של המצווה. "כָּמוֹךָ" – כמו שאתה היית רוצה שיעשו לך את המצווה, שיאהבו אותך בשמחה, במאור פנים, לא בפנים חמוצות, לא כמצוות אנשים מלומדה.
גם "בין אדם לחברו" צריכה להיות איכות של מצווה, של שמחה, של התלהבות, של מאור פנים, של אהבה. כי האהבה היא בלי גבול, כמו הקדושה – "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'", הגבול הוא השמים.
