לעשות מהארץ שמים
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".
בסדר בריאת השמים והארץ נחלקו בית שמאי ובית הלל (חגיגה דף י"ב עמוד א'), לדעת בית שמאי השמים נבראו תחילה ואחר כך נבראה הארץ. זה מוכח מסדר הפסוק: "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". בית הלל אמרו, שהארץ נבראה תחילה, שנאמר: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב', ד'). אמרו חכמים: שתי הדעות נכונות, הם נבראו יחד. כמאמר רבי שמעון בר יוחאי במדרש, שהשמים והארץ הם כמו כלי ומכסה, ונבראו יחד. (בראשית רבה פרשה א' סימן ט"ו).
מסביר דודי מרן הראשון לציון הגאון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל (דברי מרדכי בראשית עמוד כ"ד-כ"ו): על מה המחלוקת ביניהם בשאלה פילוסופית ותיאורטית כזו? אלא, בית שמאי חושבים שהשמים מייצגים את הרוחניות וזה העיקר בעולם. לדעת בית הלל, אמנם נכון הוא שהשמים הם הפסגה והאדם צריך לשאוף לרוחניות, אבל המציאות היא שאי אפשר להגיע לשמים ללא הארץ, ללא הגשמיות, ללא החומר. לכן הם נבראו תחילה.
אומרים לנו חכמים ורשב"י: השמים והארץ, החומריות והגשמיות משלימים זה את זה. ללמדנו שהאדם מסוגל במעשיו להפוך את הארץ לשמים. האדם עושה פעולה גשמית ונותן לה משמעות רוחנית (ראה אור החיים הקדוש על פסוק זה). לדוגמא: אדם לוקח פרי, ומברך עליו: "בורא פרי העץ". במעשה זה הוא מקדש את הפרי, מקדש את החומר ונותן לו משמעות, מעלה את הארץ לשמים. זה תפקידו של האדם בעולם, להשתמש בארץ ובגשמיות, בצורה גדולה ורוחנית. לתת לו משמעות, ולהעלות אותו. בלשון המקובלים – לקדש את החומר. זו התפיסה של רשב"י. אנחנו מקדשים את הארץ, מקדשים את החומר: משתמשים בביתנו והנאה לצורך קיום מצוות, חסד, הכנסת-אורחים ועוד. משתמשים בפירות, אוכלים אותם, נהנים מהם כדי שיהיה לנו כוח לעבוד את הבורא. אנחנו משתמשים בארץ והופכים אותה לרוחנית. (ראה שפת אמת פרשת תזריע, שנת תרמ"א ושנת תרנ"ג; וכן בשפת אמת פרשת בהר שנת תרס"ג).
