בל תוסיף

"לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ"…[1] (דברים ד, ב)

הרב פנחס הלוי הורוויץ זצ"ל[2] בספרו פנים יפות בביאורו לפסוקינו הסביר ש-תרי"ג המצוות הם כנגד איברי הנשמה. כשם שבדיני טריפה "כל יתר כנטול דמי[3]" דהיינו: אם יש לבהמה שלושה רגליים אחוריות במקום שני רגליים, רואים אותה כחסרת רגל והיא בהמה טריפה, כך אדם המוסיף על המצוות "כל יתר כנטול דמי", וכן להיפך: כשם שבגוף אם חסר איבר אחד זהו חיסרון בכל הגוף (כי בחיסרון איבר נפגעת כל אישיות האדם) כך הגורע מן המצוות שהם איברי הנשמה[4], הוא כגרעון בכל המצוות. שהרי יש לנו רמ"ח איברים ושס"ה גידים (כמו התורה, שיש בה רמ"ח מצוות עשה ו-שס"ה מצוות לא תעשה[5]) וכל אבר בגוף הוא כנגד מצווה מסויימת, ואי אפשר לגודעו.

מרן רבנו יוסף חיים ע"ה בספרו עוד יוסף חי דרשות בפרשתנו מבאר שיש ענין דווקא בתרי"ג מצוות, ואם תוסיף עוד מצוה יהיה תריד', מלשון ירידה, ללמדך שאם הוספת מצוה מדעתך, בזה אתה מוריד את כבודה של תורה, כי אתה מוכיח שהתורה היא לא אלוקית, אלא בנוייה על פי שכלו וחכמתו של האדם. ואם אתה מחסר מצווה אחת מתרי"ג המצוות תגיע ל-תרי"ב מצוות, שזה לשון מריבה, שכל אחד יגרע מצוה אחרת מן התורה ויעשו אנשים מריבות וקטטות איזה מצוה להוריד, כי כל אחד ירצה להוריד מצוה שאינה נוחה לו.

בשו"ת הרדב"ז (חלק ג סימן תעח) ביאר: כי כל המצות יש להם ולמספרם סוד נעלם, והמוסיף או הגורע בהם, מבטל ומבלבל הכוונה האלוקית[6].

הגאון החסיד הרב רפאל משה לוריא זצ"ל[7]בספרו בית גנזי (דברים חלק ראשון עמוד קצו-קצז) מבאר את שייכות הציווי של בל תוסיף ובל תגרע שהוא נמצא בתורה בתווך, בין: "וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר (דברים ג, כט) ואחרי בל תוסיף ובל תגרע כתוב: "עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ" (דברים ד, ג) משמע שיש כאן כוונה מיוחדת שזה שייך לבעל פעור[8], והסיום: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד).

על הפסוק "וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא" כתב רש"י שם: שאף על פי שישראל נצמדו לעבודה זרה, מחל להם ה', ומשה רבנו אומר לישראל: אני לא זכיתי שה' ימחל לי על העוון שעשיתי, ולכן משה לא נכנס לארץ ישראל.

מבואר מזה אומר הרב בית גנזי, ש-משה רבנו אמר לעם ישראל שני קצוות, מצד אחד כמה תפילות הוא התפלל ולא נענה לו ה', וזה מראה על גודל הפגם של העבירה.

ומצד שני – חטא חמור כמו בעל פעור, שיש בו עבודה זרה וזנות, ואף על פי כן הועילה תשובה וה' מוחל לישראל.

נובע מזה שני ענינים של הוספה וגרעון כאשר האדם חוזר בתשובה: מי שמסתכל על גודל כבוד ה', חושב שכאשר הוא עושה עוון, עוונו חמור מאוד ואין מציאות למחול לו. ומי שמסתכל על אהבת ה' לישראל, יכול להגיע לידי קולא בהערכת החטא ולומר שהקדוש ברוך הוא ותרן.

ועל כן בא משה רבנו ואומר "לֹא תֹסִפוּ… וְלֹא תִגְרְעוּ…" זה על כל המצוות ומצוות התשובה בכללותה, ולכן כתוב: "כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ" – הוראה על חומרת העוון, ומצד שני אלו שעשו תשובה: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"[9].

[1] הרמב"ם (בספר המצוות לא תעשה שיג, ובהלכות ממרים ב, ט) סובר שאיסור בל תוסיף שייך הן במצוות עשה והן במצוות לא תעשה, בניגוד לרוב הפרשים ובראשם הראב"ד (על הלכות ממרים שם) שאיסור בל תוסיף שייך רק במצוות עשה, כגון: אם אדם נוטל שני לולבים בידו בסוכות במקום לולב אחד (ראה ספר החינוך מצוה תנד).

הגאון מוילנא (אדרת אליהו על דברים יג, א) מבאר שפעמיים בתורה כתוב בל תוסיף, אחד בפרשתנו פרשת ואתחנן ואחד בפרשת ראה. בפרשתנו הציווי הוא על בית דין שלא יוסיפו מצוה חדשה, ובפרשת ראה הציווי הוא על כל יחיד ויחיד, (וראה מה שכתב על דברי הגר"א, הגאון הרב אשר וייס הי"ו במנחת אשר פרשת ואתחנן עמודים לד-לה במהדורת תשע"ה, ובמנחת אשר כללי המצוות עמודים שז-שח) וראה מה שכתב בזה בכוזרי מאמר ג פיסקה מא, ועיין עוד במה שרצה לומר בשו"ת משנה הלכות חלק ה סימן קד, ויש להשיב על דבריו.

"ואם תאמר, הלא חכמים הוסיפו כמה דברים בענין המצוות?! דע כי אין זה תוספת חס וחלילה, אלא כוונתם היתה ללמד את הסדר הנכון לעשות את המצוות כראוי, כי המביא דורון אל המלך, אם לא יסדרנו כראוי, יגער בו המלך וישליכנו מלפניו. תורה שבכתב לא רצתה להאריך בסדר המצוות והניחה זאת לתורה שבעל פה, שהיא המסדרת את הכל באופן היותר טוב, והכל הלכה למשה מסיני" (הרב משה דוד וואלי ע"ה, ביאור למשנה תורה, דברים תנינא עמוד לד).

"כן דרכם של החיצונים, לתת בליבו של האדם להוסיף על דבר ה' או לגרוע ממנו, כדי לפרוק מעליו עול מלכות שמים, כאילו הוא בן חורין לעשות בעולם הזה כל מה שליבו חפץ, ועל ידי כך הסט"א מתגברת עליו" (הרב משה דוד וואלי ע"ה, משנה למלך, ביאור לספר דברים עמוד מז).

[2] בעל ההפלאה, היה מתלמידי המגיד ממזריטש ומרבני פרנקפורט בגרמניה, חי לפני למעלה מ-220 שנה.

[3] גמרא חולין דף נח עמוד ב, וראה ביאור הרש"ש לגמרא שם.

[4] .  עיין קלח פתחי חכמה פתח יז, וראה עוד בדברי הרמח"ל בכללי קנאת ה' צבאות כלל יז, וראה טועמיה חיים זכו בביאורו לעץ חיים שער לד פרק ב בהגהה.

[5] מכות דף כג עמוד ב וזוהר הקדוש חלק א דף קסה עמוד ב.

[6] במצודת דוד לרדב"ז מצוה תקעב כתב הרב: "וזו אחד מן הטענות שאני רגיל לומר לחכמי הישמעאלים, שאומרים שהחלפנו את תורתנו, ומחקנו בה כמה דברים, ומכללם את שם הנביא שלהם… ושמעתי בשם אחד מן הגדולים שהשיב להם שאם היה רשות להוסיף או לגרוע, היינו מוחקים מהתורה את מעשה העגל. ואני רגיל להשיב להם, שכל מי שיבוא למחוק בה דבר, ימחק תחילה את הפסוק: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ".

ועל דרך הסוד: כל התורה כולה שמותיו של ה' יתברך (זוהר הקדוש ג דף עג עמוד א) ו-תריג' מצוותיה רמז לפרקי המרכבה העליונה, וכל המוסיף או גורע, הרי זה מבטל את פרקי המרכבה, ומשנה את שמות ה' יתברך, ונותן בהם חיסרון או תוספת, כאילו יש בהם חיסרון חס וחלילה, ומטעם זה אמרו חכמים (סנהדרין דף צט עמוד א, תיקוני זוהר תחילת תיקון כה): כל האומר אות א בתורה יתירה או חסירה, אין לו חלק לעולם הבא.

רבנו מנחם הבבלי ז"ל בטעמי המצות הסביר: משל על דבר השלם ככדור, שהוא שלם והוא עגול בתכלית השלמות, ואם תוסיף עליו במקום אחד – נחסר שלמותו שהרי יצא מלהיות עגול (כן ראיתי כתוב משמו, ודע שהרב מנחם בן משה הבבלי חי לפני למעלה מ-450 שנה, בזמן השולחן ערוך, הרב חי בצפת ובחברון, והיה מגדולי הרבנים בדורו).

בקומץ המנחה פרשת קרח, כתב הרב אריה לייב צינץ זצ"ל (הרב חי לפני 200 שנה, והיה מגדולי הדור בפולין ובמזרח אירופה. לפני פטירתו אמר שמי שידפיס את ספריו, יהיה לו בשמים למליץ יושר אם תהיה לו זכות): "המוסיף הוא גורע ממש והטעם שאינו מכוון בדוגמא עליונה, ודומה לאילן שהשורש יספיק שיהיו לענפים יניקה ממנו, ואם יוסיף ענף אחד שיחת כל היניקה, שאין שני ענפים יכולים לינק משורש אחד. והרי זה דומה לענין הרפואות מה שיתן רופא מומחה – הכל במידה ומשקל להברות הגוף, ומי שירצה לדון בו קל וחומר אם מעט מן הרפואה טוב לאדם, קל וחומר הרבה, ישחית נפשו לגמרי ויקצר חייו, כי הרופא נאמן יודע שרובו קשה ומיעוטו יפה (ועיין עוד בספרו מלא העומר בפרשתנו).

[7] הרב חי בדורנו, נפטר בתאריך כז כסלו שנת תש"ע. היה מראשי ישיבת שער השמים ללימודי תורת הנסתר, הרב כתב קרוב לשבעים ספרים בכל מקצועות התורה. סדרת ספריו "בית גנזי" פותחת צוהר לשילוב מיוחד בין תורת הנגלה והעיון, לתורת החסידות והקבלה.

[8] המפרשים עמדו על הקשר לבעל פעור, ראה פירוש האלשיך הקדוש לדוגמא. וכאן הרב בית גנזי כתב חידוש מקורי שלו.

[9] ממשיך הבית גנזי וכותב שלכן מוני המצוות לא מנו כאן את המצוה אלא בפרשת ראה, כיון שכאן העיקר זה ללמדנו על חומר החטא ותיקון התשובה.