ראש לב בטן (תשע"ט)
"וידבר ה' אל משה לאמר: צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר פרק ה, פסוקים א-ב). מצווה לשלח מן המחנה את הטמאים הללו. מה עומק העניין?
החיד"א מביא לנו בדרך הרמז את דברי השל"ה הקדוש. אומר השל"ה: כשבני ישראל חנו במדבר היו שלושה מחנות, מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל. גם הקב"ה שוכן בתוכנו, בתוך המחנה האישי שלנו, המחנה הפנימי, בראש, במחשבה, בלב, בנשמה. אומר הקב"ה: "אני מבקש מכם, שלחו מתוך המחנה, שלחו מהראש, שלחו מהאישיות, את שלושת הגורמים הרוחניים המפריעים הללו".התורה שלנו היא היחידה בעולם שמדברת על המחשבה. ישנן מצוות שקשורות למחשבה שהן דרישות של התורה. כמו אמונה וכמו "לא תחמוד" וכמו שמחה. ישנן דברים פנימיים רוחניים עליהם מצווה אותנו התורה לשלח מן המחנה.
נתחיל במחנה שכינה. מחנה שכינה – זה הראש, השכל. הקופסה הזאת שיש בראש צריכה להיות מלאה ביראת שמים ולא בדברים אחרים, ואם יש דברים אחרים – שלחו אותם החוצה. זה קשה ולא קל. להוציא מהראש מחשבת עבודה זרה, הרהורי כפירה, הרהורים לא טובים, מחשבות שליליות. דברים כאלה הוציאו. "כל טמא לנפש", לא על הגוף מדובר פה אלא על הנפש. מחשבות ודברים וכוונות ורצונות לא טובים – הוציאו. פנו מקום לדברים החיוביים.
המחנה השני שנמצא בתוכנו הוא מחנה הלב, כנגד מחנה לויה. שמו של לוי הוא מלשון ליווי: "הפעם ילווה אישי אלי" (בראשית פרק כט, פסוק לד). הקב"ה נמצא בתוך הלב שלנו. הלב – זה הרגש. אומר הקב"ה: "הוציאו מהלב את הרגש השלילי!". את רגש העבירה, רגש התאווה, את הרגש השלילי. את החמדה שקשורה בלב. את כל הדברים שקשורים ללב – גם אותם הוציאו.
מחנה ישראל, השלישי – כנגד הבטן. משם צריך להוציא מאכלות אסורות, הרגשות אסורות.
וזה מדוייק בפסוק, אומר החיד"א: "וישלחו מכל המחנה כל צרוע, כל זב וכל טמא לנפש". צרוע, זב וטמא לנפש. תוציאו דברים שהבטן, הקיבה, המערכת הגופנית של האדם מתקלקלת בהם. לא צריך אותם. השאירו בתוככם כלי מוכן לקבל רוחניות, קדושה, תורה, יראת שמים, את דבר הקב"ה, כיוון שהקב"ה מתהלך בקרב מחנך.
אז יהי רצון שנזכה להוציא מן הראש, מן הלב, מן הגוף את הדברים השליליים. לעשות ניקוי ראש ולהכניס לתוך עצמנו, גופנו, מוחנו, נשמתנו, את הקב"ה ואת התורה הקדושה.
הקדושה האישית שלך (תש"פ)
הפרשה מדברת על עניינים רבים אבל פסוק אחד בתחילת הפרשה שובה את ליבי. לפני פרשת סוטה, פרשת נזיר, אומר הפסוק "וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (במדבר פרק ה פסוק ט). אדם שנודר נדר, או מקדיש משהו לביהמ"ק. נותן לכהן תרומה, נותן ללוי מעשרות, נודר בשם ה', זה אמור ללכת לכהן! "לוֹ יִהְיֶה" – למי מדובר פה? התרומה תהיה לכהן. וחלק מהפרשנים אכן כך מסבירים. אולם כבר תרגום יונתן בן עוזיאל הסביר לנו שאדם שמפריש מעשר מנכסיו הוא לא חסר מנכסיו כלום. המעשר הזה לכאורה הוא לכהן אבל הרווח יהיה לבעלים, "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו – לוֹ יִהְיוּ" (שם פסוק י) – לו לעצמו, עשר בשביל שתתעשר, הקב"ה דואג להחזיר לך את מה שנתת לכהן, "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ", לעומת זאת מי שמעכב מעשרותיו אצלו ואינו נותנם – "לוֹ יִהְיוּ" המעשרות, סוף שאין שדהו עושה פירות אלא אחד מעשרה מכלל השיעור שהיתה למודה (רגילה) לעשות, כלומר ישאר בידו רק כדי שיעור המעשרות (רש"י בשם מדרש אגדה). פירוש נוסף "לוֹ יִהְיֶה" – תהיה לו ברכה גדולה (עפ"י רש"י; ברכות דף סג עמוד א).
"וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו" – פירוש מעמיק נוסף, אומרים חז"ל, איש את קודשיו, איש שמקדיש משהו, הופך חפץ לקדוש – לו יהיה. מדובר פה על הקדושה, על המתנה הרוחנית שהאדם מקבל אגב הנתינה הגשמית שהוא נותן. איש שנותן מעשרות, איש שנותן צדקה – מקבל קדושה, מקבל שפע, מקבל אור, מקבל רוח ממרום, מקבל קדושה שאותה מעניק לו הקב"ה. "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו… יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" – הקדושה הזו תישאר אצלו, הנשמה שלו מתרוממת, הרוח שלו מתרוממת, הנפש שלו הופכת ליותר ויותר קדושה, עשר, תיתן, אתה מקבל יותר ממה שאתה נותן, אתה נותן משהו חומרי ואתה מקבל מתנה רוחנית גדולה. "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו – לוֹ יִהְיוּ" יהי רצון שנדע לקלוט מכלי, לקבל את הקדושה הזו עקב הנתינה שלנו לכהן.
פירוש נוסף, אומר השם משמואל, אדם שמתקרב אל הכהן ונותן לו מקבל קדושה מהכהן. אדם שנותן לכהן, עצם זה שהוא מתקרב, נפגש עם אישיותו של הכהן, אוהב שלום ורודף שלום, הוא מקבל לעצמו. נותן, לומד, מתמלא בשפע רוחני כדי שהוא יוכל להעניק למשפחתו, לבניו, לעם ישראל.
ההתקרבות של האדם אל הכהן מקרבת אותו יותר אל החברה. יהיה לו מה להעניק יותר ויותר, כי רק הקדושה, הרוח, הנשמה, הם הנותנים, לעומת החומר שהוא רק מקבל. "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו… יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" – התוספת של הקדושה הזו תהיה לו ורק לו. שבת שלום וחג שמח.
