בפרשה מצד אחד נאמר: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שמות יב, מ), מצד שני, אומר ה' לאברהם אבינו: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שמות טו, יג)
בפועל אנחנו יודעים שבני ישראל עבדו במצרים מאתים ועשר שנים[1].
רש"י כבר עושה את החשבון ואומר: מלידת יצחק עד יציאת מצרים עברו ארבע מאות שנים, ומברית בין הבתרים עד יציאת מצרים, עברו ארבע מאות ושלושים שנים. אבל בפועל היינו במצרים מאתים ועשר שנים.
הגאון המופלא הרב שבתי סבתו הי"ו (ראש ישיבת מצפה יריחו (זכיתי שבני הרב אלעזר, הרב אברהם, ונתנאל, למדו בישיבה שם) בספרו ותישאני רוח פרשת בא עמודים 92-103) מסביר שלכל חלום יש מטרה, ואם מטרת החלום מושגת, אין צורך במימוש כל פרטיו, שהם בסך הכל אמצעים להשגת המטרה[2]. ורשאי אדם לקצר את זמן התהליכים השמיימים, אם הוא הולך בכיוון הנכון של המסר האלוקי.
כשם שהחלום הוא מסגרת להגשמת המטרה האלוקית, כך היא הנבואה.
אומר ה' ליעקב: מטרת ירידת בני ישראל למצרים היא: "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (בראשית מו, ג).
מטרת ה' היתה ליצור עם, עם שש מאות אלף אלף גברים, לבד מטף. למטרת הגעה זו נדרשו באופן טבעי ארבע מאות שנים, אולם קצב הילודה גבר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז), וכעבור מאתיים ועשר שנים,הגיעו בני ישראל למספר הנדרש, ממילא אין צורך להמתין ל-ארבע מאות שנים[3].
ובספר מנחת עני (לגאון בעל ערוך לנר בפרשת שמיני) כותב בשם חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מח): שמכיון שהמצרים שיעבדו את ישראל גם בלילה, ולא רק ביום, זה השלים את זמן השעבוד[4], וזו התשובה לקטרוג השטן על ישראל כשרצו ישראל לעבור את ים סוף (ראה זוהר הקדוש פרשת אמור דף קא עמוד ב).
ודע שבספר מגיד דבריו ליעקב על הגדה של פסח[5], כאשר ביאר את מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושוע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובים בבני ברק ומספרים ביציאת מצרים – כתב הרב אלגאזי שזו השאלה שהעסיקה אותם, איך יצאנו ממצרים אחרי מאתיים ועשר שנים, והרי ה' אמר לאברהם שיהיו ארבע מאות שנים, וכל אחד מהתנאים ביאר לפי דרכו[6], והמילה "מְסַפְּרִים" רומזת ל-"מִסְפָּרִים".
[1] ראה פרקי דרבי אליעזר פרק מח, רש"י שמות יב, מ, ורש"י בראשית טו, יג.
[2] דוגמא לדבר מביא הרב את חלום פרעה ופיתרון יוסף שיהיו שבע שני שבע ואז שבע שני רעב, ואחרי שעברו שנתיים מהרעב אומר יוסף לאביו יעקב שירד למצרים: "כי עוד חמש שנים רעב" (בראשית מה, יא), בפועל כאשר יעקב בא למצרים הרעב הפסיק, מכיון שמטרת החלום היתה שיעקב ירד למצרים, המסגרת המקסימלית זה שבע שנים של רעב, וכיון שיעקב הגיע והמטרה הושגה, ממילא אין צורך עוד ברעב.
[3] עיין שם בהמשך דברי הרב בספר ותישאני רוח שביאר שאולי זהו הקץ שרצה יעקב לגלות לבניו, כמובא בפסוק האחרון בפרשת ויגש: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז, כז) זה המפתח להבנת הקץ ולסיום שיעבוד מצרים, שיהיו שש מאות אלף איש גברים, כדברי הפסוק: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות יב, לז).
את השלושים שנה של ארבע מאות ושלושים שנה מסביר הרב ששלושים שנה אלו הוקצבו לשתי מטרות: 1. הכנת בואם של בני ישראל למצרים. (הוקצבו 29 שנים) 2. הכנת יציאתו של עם ישראל ממצרים למדבר (הוקצבה שנה), בפועל מתוך 30 שנות ההכנה, נצטרכו בפועל רק 23 שנים, ועל זה נאמר: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה" (שמות יב, מא).
[4] עיין גם ביושב אוהלים פרשת וארא, לרבנו אברהם ענתבי ע"ה, מגדולי חכמי ארם צובא לפני 170 שנה.
[5] לרב ישראל יעקב אלגאזי ע"ה, היה מגדולי חכמי איזמיר והגיע לירושלים והוכתר כראשון לציון, חי לפני למעלה ממאתים חמישים שנה, וכעין זה בהגדת פירסומי ניסא של הרב יעקב רקח ע"ה פיסקא ד אות טז.
[6] דעת רבי אליעזר – מצד פיקוח נפש, שאם היו שם עוד היו נטמעים ונכנסים לשער ה-נ' של הטומאה, דעת רבי יהושוע – התנה ה' עם ישראל שיוציאם כדי שיעשו לו משכן, והקדש מפקיע מידי שיעבוד, דעת רבי אלעזר בן עזריה – שעבדו גם בלילה וזה השלים את הקץ, דעת רבי עקיבא – השכינה גם היתה בגלות, והיא השלימה את קץ השנים הנותרות, דעת רבי טרפון – נשמות השבטים היו בגלות במצרים והשלימו את קץ השנים הנותרות. והתלמידים שלהם העלו או כרבי יהושוע או כרבי טרפון, עיין שם.
