כח ההתמדה

"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ, לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ"[1] (במדבר כח, ב)

פרשת פינחס היא חלק מהפרשות העוסקות בכניסה לארץ ישראל. עם ישראל מתחיל לחוש את הנהגת ארץ ישראל, השונה מהנהגת המדבר[2].

כאן עולה ההבדל בין ההנהגות, ביחס לשאלה: על מי מוטלת האחריות על הקשר הנכון והטוב בין עם ישראל ובין הקב"ה?

כשהיו עם ישראל במדבר, היתה האחריות מוטלת על הקב"ה ועל משה רבינו. כשם שאחריות החינוך של ילד קטן מוטלת על הוריו ומוריו, כך היה גם עִם עַם ישראל. בכל פעם שסטה עם ישראל מהדרך – מיד היתה התערבות אלוקית שהחזירה אותו למוטב: פתחה האדמה את פיה, מגפה פרצה בעם, אש בערה בקצה המחנה, וכדומה.

עתה עם ישראל עומד לפני הכניסה לארץ ישראל, וההנהגה משתנה.

עם ישראל יחיה בהנהגה טבעית, הקדוש ברוך הוא כבר לא מופיע בצורה ישירה אלא בצורה מלובשת במציאות, והאחריות של הקשר עם הקב"ה עוברת לעם ישראל, אחד הדברים המקשרים בין עם ישראל לה' זה עבודת הקרבנות.

החתם סופר (ליקוטים בקובץ תשובות סימן יט) עורך בספרו חשבון מפורט ואומר שאלף מאתיים ותשעים[3] קרבנות חובה הוקרבו בבית המקדש בשנה!!

הרב יעקב בן חביב ע"ה[4], בפירוש "הכותב", בהקדמתו לעין יעקב, מציין כי ראה מדרש (אך לא מצא את מקורו) מיוחד העוסק בשאלה: מהו הפסוק הכולל את כל התורה כולה? וזה לשון המדרש:

בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים ו, ד) בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (במדבר כח, ד) עמד רבי פלוני[5] על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי….

מה חסר בכללים הראשונים שהובאו, כדוגמת: "שמע ישראל", "ואהבת לרעך כמוך"? ודאי שאלו כללים גדולים ומשמעותיים, אך הם כללים בלא פרטים. אין בכלל הזה הדרכה ברורה: כיצד בונה האדם את חייו לאור הכלל הזה, לדוגמא: "ואהבת לרעך כמוך", היישום של כלל זה בביקור חולים או הכנסת אורחים[6] איננו כתוב בתורה, זהו פירוט של חכמים. הכלל עצמו עדיין לא אומר לאדם מה לעשות.

על כך אומר שמעון בן פזי: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם". כלל זה כולל את כל הכללים האחרים. מדוע? משום שהמעשה כולל הכל. המעשה הקבוע, בכל יום, מכניס את האדם למסגרת, להתמדה, לגבולות ברורים שבהם ניתן ליישם את הכללים העליונים ביותר.

קרבן התמיד, הקרב בכל יום בלא הפסק, כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים, הוא ביטוי לכללים האחרים שהובאו בדברי חכמים.

כל הרעיונות הגדולים נכללים בתוך המעשה היום יומי, הקבוע. החידוש בכלל זה על פני האחרים הוא בכך שעל ידו נכנסים כל האידיאלים למסגרת, ל-"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

יש בציווי הזה שני עקרונות: א. כח ההתמדה, כל יום בלי הפסקה. ב. ההכרח, יש חובה לעשות זאת בכל יום, בלי פשרות, בלי פטורים או ויתורים, כך יורדים הרעיונות הגדולים למציאות החיים.

הכלל הגדול של החיים הוא היכולת לממש בפועל, כל יום יום – את הרעיונות הגדולים, כאשר אני בתוך השגרה, בלי "מבצעים", בלי להיות ער כל הלילה, בלי להחליף כל שבוע את לוח הזמנים שלי וכדומה. ההתמדה בצורה שגרתית, כשהולכים לישון בזמן וקמים בזמן, וישנים מספיק שעות בכל לילה – זו הדרך להגיע להישגים הגדולים ביותר.

המסר שעלינו ללמוד מהמדרש הזה הוא: הצורך בקביעת מסגרת קבועה לערכים. התמדה בלימוד ערכי ורוחני, יחד עם ההבנה שכל יום אני חייב להתקדם, ויגיד האדם תמיד "בלי נדר"[7].

ההתמדה חייבת להיות יחד עם עבודת המידות. ולמרות שלימוד התורה וקיום המצוות מזכך את מידות האדם, אי אפשר לסמוך על זה, ויש הכרח לעסוק כל הזמן בזיקוק המידות ותיקונם[8].

ודע שעל מנת לתקן את המידות יש צורך בהכרת ארבעה כוחות יסוד אשר בלעדיהם אין אפשרות לתקן דבר, והם: א. סדר, ב. ריכוז, ג. זריזות, ד. התמדה.

ואפרט בקיצור נמרץ[9]:

סדר: גם התוכניות הטובות ביותר תיכשלנה אם לא תתבצענה במקום הנכון, ובזמן הנכון. ללא סדר אי אפשר לתקן דבר. אם הגוף "לא מסודר" – האדם חולה. עלינו ללמוד סדר בתוך עצמנו, להיות ערים להרגלים שלנו, לצורת החשיבה, ולרסן התנהגויות שליליות. אין אפשרות להתחנך ללא יצירת מסגרת, הסדר הוא תנאי הכרחי למסגרת.

הידע, הרגש, הרצון, הדמיון – זקוקים למסגרת אשר תאפשר לתרגל את המעשים הרצויים, וההרגל יקבע את הדברים באופי שלנו, ויאפשר להתגבר על הרגלים קודמים שאינם רצויים לנו.

ריכוז: הריכוז הוא קשב, להיות קשוב לדבר מה, כאשר אדם קשוב הוא מרוכז. הסקרנות היא מעוררת קשב.

את הריכוז קונים על ידי הקדשת זמן מה במשך היום להתגבר על הפרעות שטורדות את דעתנו, תוך התמודדות ישירה עם הבעיה. ננתח כל בעייה לגופה ולגורמיה, ואת האפשרויות השונות להתגבר עליה, ונבחר דרך פיתרון שנראית לנו, ונחליט מהו העיתוי המתאים.

הקדשת פרק זמן מסויים לחשבון נפש תביא לכך שמחשבותינו תהיינה צלולות יותר, ולא נתונות להפרעות בלתי פוסקות הנובעות מבעיות בלתי פתורות.

יחד עם זאת, יש להשתדל ולחוש בהתחדשות שיש בחיינו ובעולם, חידוש ושינוי מאפשרים קשב טוב יותר.

זריזות: הזריזות עניינה מיצוי וניצול נכון של כל רגע ורגע, ללא שום חיפזון ובהלה. החיפזון נובע מחוסר זריזות, כאשר אין אנו מנצלים נכון את הזמן, אנו צריכים להחפז. הרצון לחיות באופן מלא כל רגע, מעודד עשייה ופעילות. הזמן הוא יציאה של המציאות מהכוח אל הפועל.

הזמן הוא לא רק משך התנועה של החומר, דהיינו: היציאה מהכוח אל הפועל של האנרגיה הטמונה בחומר, אלא הוא גם יציאה מהכוח אל הפועל של הרגשות ומחשבות של אישיות האדם.

יש זמן פיזיקלי, ויש "זמן רגשי" – תחושה שהזמן עובר לאט, תחושות של זמן בחלום וכדומה, על האדם לנצל ולהוציא את כוחותיו וכשרונותיו כל רגע ורגע.

לפעמים יש אנשים זקנים שחיו בפועל כמה ימים… כי לא עשו כלום עם הזמן שלהם… ולעומתם יש אנשים צעירים שחיים כל רגע ורגע באופן אמיתי ונכון[10]. נחיה כל רגע, ונהיה מודעים לו, נשים לב לכל רסיס רגש ולכל מחשבה – ונתייחס לעצמנו ולזולת ברצינות, או אז נצליח להיות זריזים.

התמדה: ההתמדה הוא הכח להמשיך במה שהתחלנו, זה כח של גבורה להתגבר על המונע והמפריע, להתגבר על שיגרה והרגליים המפריעים.

אם ברורה לאדם המטרה וברורה לו הדרך, וברורים לו הקשיים הניצבים בדרכו, וקיימת מראש הנכונות להתמודד עימם, יוכל הוא להתמיד. ככל שחשיבות המטרה תהיה פחות ברורה בעיני האדם, כן תקטן התמדתו. ללא סדר, ריכוז וזריזות, לא ניתן להתמיד.

8

משימה שבועית

השבוע כשאתה פותח ספר ולומד, או כאשר אתה עוסק "שעה" במשהו אחר, שים לב להתמדתך, ונצל שישים דקות בשעה! בהצלחה

[1] פסוק זה הוא הקדמה לכל פרשת הקרבנות שבאה בפסוקים הבאים (אברבנאל).

[2] עיין שער החצר אות תח.

[3] ומביא הרב רמז לדבר מדברי רבי שמעון בר יוחאי ע"ה בתיקוני הזוהר (דף ד עמוד ב) על הפסוק בתהילים (פה, יב): "אמת מארץ תצמח", תיבת אמת זה ראשי תיבות של: אלף מאתיים תשעים.

[4] ובתורה שלימה בראשית פרק ה אות א.

[5] כיון שהמדרש לא נמצא, נשכח שם החכם (הערת הגאון הרב יהושוע ויצמן הי"ו).

[6] ראה רמב"ם פרק יד מהלכות אבל הלכה א: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים… וללוות האורחים. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך". (וראה שדי חמד כללים מערכת ב אות קטז).

[7] ראה מגן אברהם או"ח רלח, א, עיין גם בשיחתו של ידידי הגאון הרב יהושוע וייצמן הי"ו, ראש ישיבת ההסדר במעלות, "לחיות עם פרשת השבוע", פרשת פנחס שנת תשע"ג (מופיע ברשת) שדיבר על נקודה זו של אחריות אישית והתמדה, ועמד הרב גם על סמיכות הפרשות, שדיברו חכמים במדרש, בין פרשת זו פרשת הקרבנות בפרק כח לפרשה הקודמת בפרק כז פסוק יב והלאה, עיין גם בפרשנים השונים (רש"י במדבר כח, ב, צרור המור, רלב"ג, אברבנאל, ועוד), שבה את ליבי הסברו של השפתי כהן שהיה מגורי האר"י, ותוכן דבריו: שנסמכה פרשה זו פרשת הקרבנות למיתת משה: "וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר כז, יג) ללמדנו שכל זמן שמשה קיים, היתה לה' נחת רוח על ישראל, והיה משה מגן עליהם, ועשיו שמשה מסתלק מי יגן על עם ישראל, ומי יתן לה' נחת רוח? לכן ציוה אותם ה' על הקרבנות.

[8] ראה אורות הקודש ג עמודים רלג-רלד, ועיין עוד באורות הקודש ג עמוד קכה.

[9] הרוצה לקרוא באריכות, יעיין בספר תיקון המידות של הרב דוד אביחיל עמודים 19-26.

[10] עיין בזוהר הקדוש (חלק ג דף צד עמוד ב) שביאר על אברהם אבינו שעליו נאמר: "ואברהם זקן בא בימים", דהיינו: שפעל שיהיה שלימות בימיו, וניצל כל רגע ורגע מחייו לעבודת ה', ובספר חכמה ומוסר (עמוד לז) לגאון הגדול הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, שזכיתי ללמוד אצלו שנים רבות, כתב הרב: מה זה מתמיד? מי שלומד 60 דקות בשעה.

סיפר לי מור אבי חכם שמעון בן אליהו זצ"ל, שהוא ישן במיטה אחת במשך כמה שנים ("ראש וזנב") עם אחיו הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ע"ה (עקב זה שהיו עניים), והרב מרדכי אליהו היה ממעט בשינה ועוסק בתורה בהתמדה מופלאה, וככה זה להגיע להיות פוסק הדור.