טבילה במימי הדעת
בסוף הפרשה נאמר: "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר" (ויקרא י"א ל"ו) מסביר רש"י, לפי פשוטו, בא הכתוב לומר שאם נגע דבר טמא במים שמחוברים לקרקע, אין המים מקבלים טומאה, ודינם שונה ממים שנמצאים בכלים שבמקרה כזה יטמאו. מוסיף רש"י, שמלבד הפשט ניתן ללמוד מהפסוק שאדם שנטמא בשרץ, וטובל במעיין או בבור מים – 'יִהְיֶה טָהוֹר' (וראה במעלת הטהרה בראשית חכמה שער האהבה פרק י"א; של"ה הקדוש שער האותיות, אות טי"ת – טהרה).
מהו החילוק בין מַעְיָן לבוֹר ולמִקְוֵה מַיִם? ניתן לומר שישנם שני סוגים של כינוסי מים בקרקע: א) מעיין שמקורו במי תהום, היינו במים הנובעים מהקרקע.
ב) בור ומקווה מים שהם רק מאגר של מי גשמים מכונסים. מי מעיין כשרים לטבילה גם בעת שהם זורמים, אולם מי מקווה כשרים רק בעת שהם עומדים מכונסים במקומם, משום שהמים כשרים כדרך שהם מתקיימים במצבם הטבעי. מי גשמים יורדים מהשמיים, וכל עוד הם זורמים מצבם ארעי ולא קבוע, ורק כאשר ייקוו למקום אחד, הם מתקיימים ואפשר להשתמש בהם. לעומת זאת, המעיין תמיד נובע וזורם, וכיוון שכך הוא טבעו ודרך שימושו, גם בעת שמימיו זורמים הוא כשר לטבילה. בספרי ההלכה והאגדה מבואר כי כח הטהרה של המעיין יותר גדול, ומעלת הטהרה של מעיין מים חיים היא כדוגמת הנהר היוצא מגן עדן שהוא מים שאין להם סוף (ראב"ע ועיין משנה מקוואות א' ז'-ח' ושו"ע יו"ד ר"א, ב'; מצודת דוד לרדב"ז מצוה תנ"ה; מגיד מישרים לר' יוסף קארו פרשת ויקהל).
טומאה וטהרה הם מושגים על־שכליים, הנעלים מבינת בני האדם וטעמם אינו גלוי, וכדברי הרמב"ם: "הַטֻּמְאוֹת וְהַטָּהֳרוֹת גְּזֵרוֹת הַכָּתוּב הֵן, וְאֵינָן מִדְּבָרִים שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מַכְרָעָתוֹ. וַהֲרֵי הֵן מִכְּלַל הַחֻקִּים. וְכֵן הַטְּבִילָה מִן הַטֻּמְאוֹת מִכְּלַל הַחֻקִּים הוּא וכו'". אולם הרמב"ם מוסיף: "וְאַף-עַל-פִּי-כֵן רֶמֶז יֵשׁ בַּדָּבָר כְּשֵׁם שֶׁהַמְכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר כֵּיוָן שֶׁטָּבַל טָהוֹר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַדֵּשׁ בְּגוּפוֹ דָּבָר, כָּךְ הַמְכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטֻּמְאוֹת הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהֵן מַחְשְׁבוֹת הָאָוֶן וְדֵעוֹת הָרָעוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִסְכִּים בְּלִבּוֹ לִפְרשׁ מֵאוֹתָן הָעֵצוֹת וְהֵבִיא נַפְשׁוֹ בְּמֵי הַדַּעַת – טָהוֹר" (רמב"ם מקוואות י"א, י"ב).
אומר הרמב"ם – הטבילה במקווה משולה לטבילה במי הדעת, כדברי הנביא: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו י"א, ט'). אדם שדבוק במעיין, במקור המים החיים הוא הטהור. ואומרת הפרשה, אם אדם טובל ושרץ בידו, לא עלתה לו טבילה (ויקרא י"א, ל"ו ברש"י ד"ה ונוגע בנבלתם יטמא). זה מקור הביטוי "טובל ושרץ בידו". למרות שהוא טובל בתוך המעיין או בתוך הבור אם הוא עדיין מחזיק ונוגע בשרץ, מקור טומאתו, הטבילה לא מועילה.
חז"ל המשילו את האחיזה בשרץ לאחיזה בחטא, ואת התשובה לטבילה במקווה (תוספתא תענית א', ח'; בבלי תענית דף ט"ז ע"א; רש"י איכה ג', מ"א). אדם שטובל במימי הדעת ומבקש לתקן את דרכיו, אך באותו הזמן מחזיק במעשיו הלא טובים, הרי זה דומה לאדם שרוצה להיטהר ומחזיק את השרץ בידו, שאז ודאי שלא יטהר. אי אפשר, זה לא הולך ביחד. הן בדעות והן במעשים. כשאדם רוצה להיטהר, לחזור בתשובה, הוא צריך לנטוש את החטא. הוא צריך לסלק את השרץ מידו. ואז "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". אדם הטובל במימי הדעת כשהוא מחובר למים, מחובר למעיין, מחובר לקב"ה, למקור הטהרה, אז הקב"ה מקבלו בזרועות פתוחות ומקבל אותו. 'אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל טְהוֹרָה, וּמִקְוְאוֹתֶיהָ טְהוֹרִים' (משנה מקוואות ח', א'), ועם ישראל טהור והקב"ה יטהר אותנו ונזכה למנוחה ולנחלה, כדבר ה' ביד נביאיו: "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (זכריה י"ג, ב'), "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל ל"ו, כ"ה; יומא פ"ה ע"ב).
