מודעות עצמית וגיד הנשה

בלילה לפני המפגש בין יעקב ועשו, יעקב מעביר את משפחתו את נחל יבוק. בסיום המעבר נותר יעקב לבדו: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית ל"ב, כ"ה). מיהו האיש שיעקב נאבק עמו? אומרים חז"ל, שאותו מלאך, שרו של עשיו היה, ועלה מאבקם עד כיסא הכבוד (בראשית רבה פרשה ע"ז סימן ג'; חולין דף צ"א ע"א). מה ביקש שרו של עשו להשיג במאבקו עם יעקב? אומרים חכמים במדרש, שמאבק זה היה גם מאבק גשמי, שביקש המלאך להרוג את יעקב (תנחומא וישלח, ח'), וגם מאבק רוחני (פסיקתא זוטרתא בראשית ל"ב, כ"ה). מאבק זה ממשיך כל משך ההיסטוריה והגלות המשולה ללילה. כפי שנוכחנו וחווינו לאורך כל הדורות, כיצד השתדלו אומות העולם להשמיד את עם ישראל הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית שבעקבותיו שינו את שמנו לישראל. אמנם כל זאת, "עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" – עד הגאולה (רמב"ן בראשית ל"ב, כ"ו).

"וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית ל"ב, כ"ו). כאשר המלאך רואה כי מאמציו לנצח את יעקב נכשלו, הוא פוגע בו פיזית. כתוצאה מכך יעקב נעשה צולע. "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (בראשית ל"ב, ל"ג; חולין דף ק' ע"ב-ק"א ע"ב). כך נפסק להלכה בשולחן ערוך עד היום הזה, שאנחנו לא אוכלים את החלק הזה בבהמה. את הגיד הזה, גיד הנשה שנמצא בכף הירך, לא אוכלים והוא אסור בהנאה[1] (שו"ע יו"ד ס"ה, ה'-י"ד; וכן סימן ק', א'). הפרשנים נותנים הסבר לאיסור זה. זהו קנס ועונש לבניו של יעקב, שלא היו גיבורים, ולא ליוו את יעקב, והשאירו אותו לבד. מתוך כך הוא נקלע למצב שבה המלאך פגע בו בגיד הנשה (חזקוני).

הזוהר הקדוש (ח"א דף ק"ע ע"ב) מסביר הסבר עמוק ורחב יותר למצוות גיד הנשה. מה פירוש המילה "גִּיד הַנָּשֶׁה"? נָּשֶׁה מלשון שכחה, עזיבה, חולשה. כמו "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקִים" (בראשית מ"א, נ"א). אומר הזוהר, יצר הרע תוקף את האדם בשעה שהוא לא במודעות, כשהאדם שוכח לרגע את ריבונו של עולם, אז מוצא אותו יצר הרע. כאשר מעורר יצר הרע את האדם לחשוק כל מיני דברים, אז האדם לא זוכר את ריבונו של עולם שאמר זה אסור, זה מותר, זה כך וזה כך. לכן גיד הנשה מסמל את השכחה שלנו את ריבונו של עולם, ואת הזמן שיצר-הרע מנצח. לכן אנחנו לא אוכלים את גיד הנשה כזיכרון לדורות. כדי שנזכור שאנחנו שונים מכל אומות העולם. אנחנו זוכרים תמיד את ריבונו של עולם ומשתדלים לא ליפול בעצת יצר-הרע, זה פירושו של הזוהר. עוד מוסיף הזוהר, שיש רמ"ח איברים באדם כנגד רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה, וכנגד שס"ה ימים שיש בשנה. איסור אכילת גיד-הנשה היא מצוות לא-תעשה והיא כנגד תשעה-באב. "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת" – אֶ"ת ראשי תיבות תשעה אב. זה היום של חורבן ביהמ"ק, זה היום ששרו של עשיו ניצח אותנו. זה היום שמלאכו של יצר הרע פגע בנו, ולכן כשנתגבר, ונתפוס את עצמנו, ונהיה במודעות עם ריבונו-של-עולם – לא נחטא.

[1] בגמרא פסחים דף כ"ב ע"א לדעת ר' יהודה גיד הנשה מותר בהנאה, ולר' שמעון אסור בהנאה. מקובל שבמחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון הלכה כר' יהודה (עירובין מ"ו ע"ב), וכן פסק השו"ע יו"ד סימן ס"ה סעיף י' שגיד הנשה מותר בהנאה. אמנם דעת ר' ייסא סבא בזוה"ק המובאת למעלה בגוף המאמר היא להחמיר אף בהנאה וכן דעת כמה מהאחרונים. אמנם גם למחמירים, מותר למכור לגוי את הירך כולו, מפני שאין הגוי מוסיף תשלום על הגיד עצמו – שאין בו טעם (תוספות חולין דף צ"ט ע"ב), וכן מותר לתפור בו ספר תורה, כי מצוות לאו ליהנות ניתנו (דרכי תשובה יו"ד ס"ה, פ"ג בשם שו"ת מעשה אברהם יו"ד כ"ז).