"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אז ישיר משה ובני ישראל".
השירה היא בעצם הודאה על הנס, שישראל ניצלו מרדיפת המצרים, השירה היא ביטוי של האמונה, כדברי הפסוק: "ויאמינו ב-ה' ובמשה עבדו".
על הפסוק בשיר השירים (ד, ח): "תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון" אומרים חכמינו במדרש (שיר השירים רבה ד, יח): עתידין עם ישראל לשיר את השירה הגדולה, השירה העתידית בגאולה, כשעם ישראל יחזור מהגלות, בייחוד מגלות צפון, ויגיעו להר הגבוה – הר אמנה, הצפוני בארץ ישראל. ומשם יראו את הארץ, יבינו את הנס הגדול של יציאת ישראל מהגלות והעליה לארץ ישראל.
לכן כתוב "אז ישיר משה ובני ישראל", אז – זה עבר, ישיר משה ובני ישראל – זה עתיד.
השירה הזאת בהר אמנה מזכירה לנו את "ויאמינו", את האמונה. זו שירה שתצא מתוכנו, כי עם ישראל הוא עם ששר, עם שמודה. זה התפקיד וזה היעוד שהועיד לנו הקב"ה – "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא), וגם בשם 'ישראל' יש 'שיר-אל' (תיקוני הזוהר תיקון י דף כה עמוד א) יש את הציווי שלנו, את המטרה שלנו, לשיר לא-ל.
לכן שירת הים תופסת מקום מאוד מאוד חשוב בהוויה הרוחנית האמונית שלנו. וגם השירה בכלל, ההודאה. אומר הקב"ה: זה מה שאני רוצה מכם. "הבוחר בשירי זמרה". הקב"ה בחר את עם ישראל ומתוך עם ישראל הוא בחר בשירי זמרה.
השירה הזאת, שירת הים, שירת האמונה, מלווה אותנו לאורך כל ההיסטוריה. "וישוב הים לאיתנו", 'לאיתנו' דורשים חז"ל – לתנאו הראשון. תנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית ביום בריאת העולם, אמר לים: תשמע אני בורא אותך ים גדול – ים סוף, וכשמשה בעוד 2448 שנה ירים את מטהו ויכה בים, אתה, מיסטר ים, צריך להיבקע, ואחרי שיעברו בני ישראל הוא יסגר על המצרים.
כל התהליך הזה קורה כשנחשון בן עמינדב קופץ ראשון לים. קופץ ראשון ועושה את הצעד הגדול ואת האומץ הגדול. נחשון בן עמינדב למטה יהודה הוא המנהיג, אחריו הולכים כל עם ישראל. אחרי כל הויכוחים שהיו, אחרי 4 הכתות שהתחלקו אליהם בני ישראל, הם נחלקו לארבע דעות – חלק אומרים להילחם, חלק אומרים נחזור למצרים, חלק אומרים נתפלל, ונחשון בן עמינדב אמר "ניכנס לים!". הוא קפץ בראש שבט יהודה, ועד שהמים לא הגיעו לצווארם לא בקע הקב"ה את הים.
וכשהים חזר לאיתנו, הבינו כל בני ישראל את משמעות הנס. "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".
פסגת האמונה היא שירה, היא שירת הים. תודה לקב"ה, ולא ברא הקדוש ברוך הוא את העולם אלא בשביל שירה וזמרה שאומרים ישראל (מדרש אותיות של רבי עקיבא אות א נוסחא א) "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה ", מודה אני הקב"ה שהחזרת אותי מהגלות, מודים אנחנו לך על שחייתנו וקיימתנו, מודים אנחנו לך הקב"ה בשיר, בשבח, בהלל והודאה, ובעיקר בשירה. בעיקר ב"רוממות א-ל בגרונם".
"שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה…" עם ישראל רואה את ארץ ישראל מהר אמנה, רואה את תהליך הגאולה ומבין, ופורצת השירה מתוך גרונו, כי אין ישראל נגאלים מתוך הגלות אלא בניגון ושירה (תיקוני הזוהר תיקון כא דף נא עמוד ב).
