תן מקום – תאפשר להיכנס (תשע"ט)
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא." (בראשית פרק כח פסוקים י- יא) שלוש פעמים בפסוק אחד מוזכרת המילה "מקום" ועוד מספר פעמים בהמשך הפרשה. עלינו לשאול מדוע התורה משתמשת בלשון "המקום" הידוע כאילו אנחנו כבר יודעים מהו המקום הזה?
בהמשך הפסוקים התורה מגלה לנו את שם המקום: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי, וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה… וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה." (בראשית פרק כח פסוקים טז-יט).
יעקב אבינו ע"ה שכב בדרכו לחרן בעיר לוז. אם כן למה לא נכתב בהתחלה "ויפגע בלוז וילן שם… ויקח מאבני לוז… וישכב בלוז…"? למה החליפו את לוז במילה "המקום", כאילו אנחנו יודעים מה המקום הידוע? נראה שיש חשיבות ועומק מיוחד במילה 'מקום'.
ניתן להבין את עומק כוונת התורה אם נתבונן בפרשות הקודמות. כשאברהם אבינו הולך לעקדה נאמר: "וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" (בראשית כב, ד) אברהם ראה את מקום העקדה. כיצד אברהם יודע מהו המיקום המדויק? הרי ה' אומר לו: "והעלהו לעולה עַל אַחַד הֶהָרִים" (בראשית כב, ב)? עונה רש"י שהיה לו סימן – אברהם ראה ענן קשור על ההר. זה היה הר המוריה שבו נבנה המקדש. כמו ש"המקום" של אברהם הוא מקום השראת שכינה, גם המקום של יעקב הוא מקום השראת שכינה. ואכן הוא מקום שיעקב קורא לו "שער השמים" ו"בית אלוקים". "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" ואכן יעקב משנה את שם המקום מלוז לבית אל. יעקב יודע שכל "מקום" הוא בית ה'.
כדי להבין את הקשר שבין 'המקום' לבין 'בית אלוקים' ובית מקדש – עלינו לשאול שאלה יסודית יותר. האם אלוקים צריך בית? האם אלוקים צריך מקום? יעקב אבינו מלמד אותנו דבר נוסף, ש'מקום' זה שער השמים. מקום לה' זה אומר פתח לריבונו של עולם להגיע אל הארץ. בית המקדש הוא המקום שדרכו אנחנו יכולים להתחבר לריבונו של עולם, עם האינסוף.
בית המקדש הוא המקום שבו נמצאת אבן השתיה, אבן שממנה הושתת העולם (ירושלמי יומא פרק ה הלכה ד). זו היתה נקודת המגע הראשונה של הבורא הרוחני והאינסופי, עם העולם הזה הארצי, החומרי.
אברהם אבינו ונכדו ויעקב – לימדו אותנו שנקודת המפגש בין החומר לרוח נקראת: "המקום". היא נקראת: "בית אל", והיא נקראת: "שער השמים". שער הוא דבר שדרכו אפשר להיכנס ולצאת. שער השמים הוא השער שכל התפילות עוברות דרכו. כך אמר שלמה המלך: "וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ" (מלכים א פרק ח פסוק ל), עם ישראל מתפלל לכיוון מזרח, לירושלים, למקום המקדש, למקום התחברות התפילות, לפתח שדרכו נכנסות התפילות ומתקבלות בשמים ודרכו הקב"ה מוריד את השפע לעולם. דרך בית המקדש, הצינור שדרכו יורד השפע לכל העולם, החסד, הרחמים, הטוב, הישועה והברכה. זה "המקום" שהוא הכי לא מקום. הוא לא מוגבל בקירות או בחומר, או בטריטוריה. הוא מקום רוחני, מקום של נשמה. הוא מקום של רוח, ברכה אינסופית, שפע ורצון, צינור שדרכו יורד הכל לעולם.יעקב מזהה את המקום הזה ואומר: "מַה נּוֹרָא (פירושו: קדוש) הַמָּקוֹם הַזֶּה". הקב"ה אומר לו, הארץ כולה, אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך. יש בטריטוריה הזו, המקום הזה שאתה שוכב עליו, כוחות רוחניים, מיוחדים שניתנים לעם ישראל. מתנה שהקב"ה נתן. את ארץ ישראל לעם ישראל. וזה "המקום" המפורסם שדרכו משפיע הקב"ה, שדרכו אנחנו מתקשרים עם ריבונו של עולם. זה מקום שאליו הכהן הגדול נכנס ביום הכיפורים להתפלל ושם הקב"ה מקבל את תפילתו. מקום שהוא גבול בין הרוחני לגשמי, מקום שמחבר, מקום שאוסף את כל האנושות כולה, "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נו, ז).
משימה שבועית: נסה לדמיין בשבוע זה את בית המקדש, היכנס בדמיונך לעזרה, פגוש בדמיונך את הכההים והלווים משרתח ה', עמוד בדמיונך נוכח ה' מול קודש הקדשים, ושא תפילה לשוכן מעונה מעומק ליבך. בהצלחה!!
ויכוחים בתקשורת (תש"פ)
בפרשה שלנו מסופר על יעקב אשר המתין לבנות לו בית עד שהבכורה תהיה בידו וגם הברכה; המתין עד שיהיו נישואיו וצאתו לחוץ לארץ נעשים מתוך מצות כיבוד אב ואם, ומתוך לימוד תורה בבית עבר ארבע עשרה שנים כדי שיהיה ראוי ומוכן מכל צד לבנות את ביתו – בית ישראל. יעקב שיודע עם מי יש לו עסק, מתיירא מפני רמאותו של לבן ולכן מדבר עם לבן באופן מדוייק: "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (בראשית פרק כט פסוק יח). לימד אותנו יעקב איך מדברים במשא ומתן, איך מבקשים, איך מדייקים את הדברים – שלא יחליף לו ולא ישנה לו. "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים" – שמא אין המוהר מספיק לך? "בְּרָחֵל" – ברחל לבדה, ולא באחת מבנותיך האחרות, "בִּתְּךָ" – זו רחל בתך ולא אשה אחרת ששמה רחל, "הַקְּטַנָּה" – כדי שלא תחליף שמותיהן ותקרא לגדולה רחל.
לימד אותנו יעקב לדייק בתקשורת המתבטאת במילים בהם אנו בוחרים לדבר האחד עם השני. לדייק בתקשורת ביננו לבין החברה. בין בני זוג, במשפחה, בחברה ואפילו בתפילה ובלימוד, בכוונת הלב להיות יותר מדוייקים. ואומר הקב"ה – כשתדע מה אתה רוצה, כשתדייק בתפילה – אני אתן.
בהמשך הפרשה כשרחל מבקשת מיעקב "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית פרק ל פסוק א), רחל לא מדברת באופן מדוייק, "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". היא בעצם מבקשת מיעקב שיתפלל עליה (רש"י שם). אבל היא לא מדייקת במילים, היה לה לומר "תתפלל". התורה מדגישה בדברי רחל: "הָבָה לִּי בָנִים" – רחל באה ליעקב בתביעה ישירה ובלתי מתפשרת, היא לא משתפת את יעקב במצוקתה. היא גם לא פונה אליו במילות בקשה. תביעתה כה מוחלטת עד כדי סוג של איום וטרוניה קשה: "וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (ראה אור החיים הקדוש שם). וחז"ל ביקרו אותה על כך ואמרו "אל יפתח אדם פיו לשטן" (עיין ברכות דף יט עמוד א, שער בת רבים בפסוק הנ"ל). והנה יעקב אומר לה (שם פסוק ב): "הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן"?
זו דוגמא לויכוח מיותר לחלוטין בין יעקב לבין רחל, אם רק היתה מדייקת או מבקשת שיתפלל כמו שיצחק ורבקה התפללו. יהי רצון שנלמד לדייק, לדבר, הן עם עצמינו, הן עם ריבונו של עולם והן עם החברה "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה".
