המלווה לעני כאילו נותן לבורא

פרשות יתרו ומשפטים הן זוג פרשות העוסק במתן תורה לעם ישראל. פרשת יתרו עם מעמד הר סיני, הקטנה בכמות וגדולה באיכות היא הכלל, והיא מתפרטת בפירוט כמותי גדול של חוקים ומצוות אלוקיים בפרשת משפטים. עיקר עיסוקה של הפרשה הוא בדיני ממונות. על העיסוק בדינים אלו אמרו חז"ל: "הרוצה שיחכים, יעסוק בדיני ממונות" (בבא בתרא דף קע"ה ע"ב). בעיסוק בדינים אלו, יש מקום רב לשכל האנושי להתגדר בו, כוחה של סברא רב בהם, ולכן, הרוצה לחדד את שכלו, ולהגדיל את חכמתו, יעסוק בדינים אלה. אולם אף-על-פי כן, נכתבו דיני הממונות בתורה, להורותנו שגם בדיני הממונות, ישנן הדרכות אלוקיות אשר הן מעל ומעבר לסברא האנושית (עיין דרשות הר"ן, דרוש יא).

אחת המצוות שנלמדת בפרשה היא מצוות הלוואה: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות כ"ב, כ"ד). עיקר פסוק זה הוא האיסור ליטול ריבית, אך רש"י אומר, שאף שנאמר כאן "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה" בלשון תנאי ולא בלשון ציווי, הכוונה היא שמצווה עליך להלוות לעני (עפ"י המכילתא דר' ישמעאל פרשה יט). וביאר המהר"ל, שהטעם לכך שהמצווה אינה כתובה בלשון ציווי, היא כדי שנדע שגם כאשר אנחנו מקיימים מצוות חברתיות כצדקה והלוואה בגלל שה' ציווה אותנו, עלינו להרגיש את הדרך ארץ הטבעית שלנו, שאנחנו עושים זאת מתוך רצון, אכפתיות וסולידריות עם העני (גור אריה שמות כ', כ"ב; אורות הקודש חלק ג', 'אהבת הבריות ממקור החסד').

מצוות ההלוואה היא חלק ממצוות הצדקה, שבה נאמר "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" – במתנת צדקה, למי שעניותו גדולה ואין לו אפשרות להחזיר. "וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים ט"ו, ח') – פתח את ידך בהלוואה, למי שהוא בעל יכולת להחזיר, כפי צורכו למלא את מחסורו (עבוט פירושו משכון בעל ערך שנותן הלווה למלווה בשעת ההלוואה, כערבון להבטיח את תשלום החוב).

הרמב"ם אומר שההלוואה היא מצוות הצדקה המשובחת ביותר: "שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כ"ה, ל"ה): 'וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ' – כְּלוֹמַר, הַחֲזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפֹּל וְיִצְטָרֵךְ" (הלכות מתנות עניים פרק י' הלכה ז')

אומרים בעלי הרמז, מה זה "אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ"? המילה "עַמִּי" דורשת הסבר. חז"ל אמרו: עניי עירך קודמים (בבא מציעא ע"א ע"א). אבל רש"י והאבן עזרא מסבירים שמשמעות הדבר, שהקב"ה קורא לעני "עַמִּי" מלשון "עִמִּי". העני נמצא איתי, הוא חלק ממני. אם יש לך כסף תחזיר לי, נתתי לך כדי שתיתן לעני שנמצא איתי. ולכן, אל תחשוב שמותר לך לבזות ולבייש את העני, אומר רש"י. דע לך שחביבים העניים לפני הקב"ה לכן קורא להם "עִמִּי", אומר החיד"א (נחל קדומים). ומוסיף ה'כלי יקר' שכיון שהעני עם ה', אז מי שנותן לעני, הרי הוא כאילו נותן למלך, והמלך, הקב"ה יפרע את חובו. ויותר ממה שהאדם נותן לעני העני נותן לו בזה שהוא מקבל. אם יש לך כסף תן צדקה, העני נמצא איתך, עמך הוא נמצא, הוא חלק ממך. תסתכל על עצמך ותראה בו את העני, כדי שהעניות לא תהיה בך כך כותב רבנו בחיי. לכן מצוות הלוואה גדולה ממצוות צדקה. שמצוות הלוואה משמחת את העני, נותנת לו כבוד. אומרת התורה "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" – זה לא מתנת חינם, העני צריך להחזיר, אך אתה אל תתבע זאת ממנו, אלא כשיהיה לו הוא יחזיר.

מצוות הלוואה מחנכת אותנו למוסריות גדולה. לחיות לא על פי הדין אלא לפנים משורת הדין. מצוות הלוואה היא מצווה שמחברת אותנו. המדרש אומר על הפסוק שלנו: "בּוֹא וּרְאֵה כָּל בְּרִיּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹוִין זֶה מִזֶּה: הַיּוֹם לֹוֶה מִן הַלַּילָה וְהַלַּיְלָה מִן הַיּוֹם… הַלְּבָנָה לֹוָה מִן הַכּוֹכָבִים וְהַכּוֹכָבִים מִן הַלְּבָנָה… הָאוֹר לֹוֶה מִן הַשֶּׁמֶשׁ וְהַשֶּׁמֶשׁ מִן הָאוֹר… הַחָכְמָה לֹוָה מִן הַבִּינָה וְהַבִּינָה מִן הַחָכְמָה… הַשָּׁמַיִם לֹוִין מִן הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ מֵהַשָּׁמַיִם… הַחֶסֶד לֹוֶה מִן הַצְּדָקָה וְהַצְּדָקָה מִן הַחֶסֶד… הַתּוֹרָה לֹוָה מִן הַמִּצְווֹת וְהַמִּצְווֹת מִן הַתּוֹרָה… בְּרִיּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹוִין זֶה מִזֶּה וְעוֹשִׂים שָׁלוֹם זֶה עִם זֶה" (שמות רבה ל"א, ט"ו). המדרש מציג את תופעות הטבע כהלוואה, מכיוון שמשמעות ההלוואה היא הרמוניה וחיבור בין העשיר לעני, וכך ברא הקב"ה את עולמו – עולם הרמוני ומאוחד. כל הבריאה היא עולמו של הקב"ה, ולכן הכל פועם בקצב אחד, כל העולם כולו הוא שלמות אחת שבאה לידי ביטוי במישורים רבים. לכן יש הרמוניה בין הארץ לשמים, בין החורף לקיץ, כל דבר בבריאה משלים את זולתו. וכך גם העני משלים את העשיר והעשיר משלים את העני. "יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת" (ויקרא רבה ל"ד, ח'). וכדברי הזוהר הקדוש: "מִצְוָה תְּשִׁיעִית – לָחֹן אֶת הָעֲנִיִּים וְלָתֵת לָהֶם טֶרֶף… שֶׁיִּהְיוּ עָשִׁיר וְעָנִי בְּחִבּוּר אֶחָד, וְלָתֵת זֶה לָזֶה וְלִגְמֹל חֶסֶד זֶה לָזֶה" (הקדמת הזוהר הקדוש, דף י"ג ע"ב. מתורגם). אומר הזוהר הקדוש, שהעני והעשיר הם זוג, בחיבור אחד. הקב"ה בכוונה תחילה ברא עניים ועשירים, כדי שהעשיר ייתן צדקה או ילווה לעני, וכך תיווצר שותפות וחיבור בין הנבראים.