פרעה אומר ליוסף: "אין נבון וחכם כמוך", "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים… ויקרא פרעה שמו של יוסף צפנת פענח" (בראשית מא פסוקים לט-מה).
פוגשים אנו כאן את יוסף כשר בכלכלה וכשר הביטחון וכשר החוץ ובהמשך נפגוש את יוסף כדואג ללחם ולאוכל ולכלכלה של כל בית ישראל, וכך מבסס את היותו של עם ישראל ולידתו דווקא בארץ מצריים.
ונשאלת השאלה מה התורה רוצה לספר לנו כאן בסיפור יוסף?
בסוף ההיסטוריה נשמע על מושג שלא שמענו אותו אף פעם והוא: משיח בן יוסף ולצידו או יותר נכון לומר לאחריו – יבוא משיח בן דוד.
מסתבר שבתהליך הגאולה שלנו נצטרך את משיח בן יוסף, נצטרך את המעשים של יוסף, נצטרך את ה'יוספיות' הזאת כדי לבנות את הגאולה.
כמו שבכל דבר בעולם החומר קודם לרוח, כמו שבתהליך היווצרותו של האדם הגוף קודם לנשמה, ששת ימי מעשה קודמים לשבת, שש שנות עבודה קודמים לשמיטה, בריאת העולם וקיומו של העולם 2000 שנה לפני קבלת התורה.
כך גם בתהליך הגאולה של עם ישראל בניין החומר קודם לבניין רוח. ביסוסה של מדינת ישראל כחלק מתהליך הגאולה, קודם בחומר, בצבא, בכלכלה חזקה, במדע, בטכנולוגיה, ואחר כך, על גביהם, תבוא הרוח.
העבודה של הרוח היא עבודה של משיח בן דוד, העבודה של החומר היא העבודה והביסוס של משיח בן יוסף. (ראה בספר קול התור המיוחס לרבי הילל ריבלין משקלוב ובמאמרי ראי"ה מאמר המספד בירושלים).
יוסף המשביר לכל, נקרא: "צפנת פענח" – הוא היודע להוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות הרוחניים הגדולים שבו. זה התהליך שבורא עולם מכוון אותנו, בנין החומר והגשם, בנין המטריאלזים קודם לבנין הרוח, קודם לאידיאליזם.
משימה שבועית לשבוע הקרוב: חשבו היכן בחייכם יש משהו שהוא רק גשמי וחומרי או רק רוחני, ותנסו להשלים בו את המימד החסר.
לדוגמא: כל יום שלישי אתם אוהבים לאכול פיצה… עצרו רגע לפני אכילת הפיצה וחישבו לשם מה אנו אוכלים את הפיצה, האם זה ישמח אותי או שמא את אשתי וילדי שאנו יוצאים משגרת השבוע ומזמינים פיצה, או אולי אומר למוכר/ת הפיצה: "תודה רבה על הפיצה, היה ממש טעים" ובכך אזכה לשמח בן אדם, או אולי אחשוב באכילת הפיצה – שבתוך גופי יהיה בירור בין אוכל לפסולת, הויטמינים ישארו בגופי והפסולת תצא. ועל ידי כך יתוקן חטא עץ הדעת שעירבב בין הטוב לרע. בהצלחה!
