הגשמה ומימוש עצמי – רק בארץ ישראל

פרשתנו פותחת במצות הבאת הביכורים: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ… וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ… וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כ"ו, א'-ג').

שואל הזוהר הקדוש, למה כתוב "ה' אלוקיך" בלשון יחיד? האם לא ראוי שיאמר מביא הביכורים לכהן "אלוקינו" – כי ה' הוא אלוקים גם שלו וגם של הכהן? אומר רבי שמעון בר יוחאי, אין מה להתפלא על כך! הרי על ארץ ישראל כתוב: "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח', ז'-ח'). ועוד נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד" (דברים י"א, י"ב). הלשון הזו מלמדת שרק בארץ ישראל ההשגחה היא פרטית וכך גם המלכת הקב"ה עליך היא פרטית (זוהר הקדוש, יתרו דף ע"ט ע"ב; וראה חסד לאברהם, מעין ג' נהר ט'; רמב"ן דברים י"א, י'; רבנו בחיי דברים י"א, י"ב ושם ל"א, ט"ז; אלשיך הקדוש ויקרא כ", כ"ד).

מסופר על אדם אחד, שסיפר שבצעירותו רצה לתקן את כל העולם, אלא שראה שאיננו מצליח, ועל כן החליט שיתקן את מדינתו. גם בזאת לא הצליח, והחליט לתקן את עירו, וכשלא עלה בידו – ניסה לתקן את משפחתו, ולבסוף הבין שעליו לתקן את עצמו. אז, כשעבד על תיקונו העצמי, תיקן גם את משפחתו, עירו ומדינתו, ולבסוף השפיע לטובה על העולם כולו. אם כן, על האדם לתקן ולעבוד על עצמו בתחילה. ומה עם האחריות לכלל? התשובה היא, שאין כל סתירה. גם תיקונו העצמי של האדם נעשה מתוך מגמה כללית, ומתוך אחריות ומחויבות לכלל. כאשר אותו אדם חדל מתיקון העולם כולו, אין זה מפני שלא היה זה חשוב, אלא מפני שתיקון העולם כולו – מתחיל בתיקון העצמי. המגמה היא לְעולם כללית, אלא שהדרך אל הכלל עוברת בשיפור אישיותו של כל אחד ואחד.

כך גם בראש השנה. אנחנו ממליכים את הקב"ה על כל העולם: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". איך עושים דבר כזה? מה עלינו לכוון בתפילה זו, ומה עלינו לעשות להגשמתה? התשובה היא: המלכת הקב"ה מתחילה מהאדם עצמו, ומתוך כך היא מקרינה אל כל העולם כולו.

בהקשר לכך, מספרת הגמרא (ברכות דף י"ג, ע"ב; שו"ע או"ח ס"א, ו'), שרבי חייא בר אבא ראה שרבי ירמיה מאריך הרבה במילה "אחד" ב"שמע ישראל". אמר רבי חייא לרבי ירמיה: "כיוון שהמלכת את ה' על השמים והארץ ועל ארבע רוחות השמים, זה נחשב לקבלת עול מלכות שמים ואינך צריך להאריך יותר"[1]. "בעל הלכות גדולות" גרס את המעשה בשינוי של מילה אחת: "כיוון שהמלכת את ה' עליך, ועל השמים והארץ ובארבע רוחות השמים" וכו'. יכול האדם להמליך את הקדוש ברוך הוא על הכל, אך לפעמים, שוכח האדם להמליך את הקדוש ברוך הוא על עצמו. כאשר האדם קורא בימים הנוראים את התפילה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", אל לו לשכוח להכליל בה גם את עצמו. הנביא הושע מכריז: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (הושע י"ד, ב') – היינו עד שה' יהיה גם אֱ-לֹהֶיךָ (על-פי בת עין, דרוש לשבת תשובה י"ד).

כאשר ממליך האדם את ה' על עצמו, יכול הוא להמליכו אף על השמים. המאמין שהקב"ה שייך לחייו, מנהיג ומשגיח, הרי שמבין כי הקב"ה שייך לכל. יכול הוא לומר: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". בתפילת ראש השנה איננו עוסקים בהמלכה על עצמנו. זוהי עבודה שעלינו לעשות קודם לכן, ומתוך כך בראש השנה אנחנו עוסקים בעולם כולו.

זהו הלימוד הגדול ממצוות הביכורים בפרשה שלנו. כאשר אתה מביא את היבול שלך שגדל בארץ ישראל ואתה רואה את ההשגחה, את היבולים הטובים של הפירות, אתה יודע שה' אלוקיך משגיח עליך. באותו אופן, המלכת הקב"ה בראש השנה בארץ ישראל נעשית באופן אינדיבידואלי. רק בארץ ישראל – ה' אלוקיך.

[1] המהרש"א (חידושי אגדות, שם), הסביר שרבי ירמיה היה מאריך ב"אחד" כדי לכוון כוונות וסודות הטמונות בפסוק הראשון על-פי חכמת האמת והסוד. ורבי חייא בר אבא אמר לו שמתוך אריכות הכוונות לא יספיק להתפלל עם הציבור, ועדיף להתפלל עם הציבור מלהאריך בכוונת הפסוק, ולכן מספיק להאריך ב"אחד" עד שמכוונים להמליך את ה' למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים.