בסוף השמיני להקמת המשכן, אחרי שירדה ושרתה שכינה בתוכו, מסר משה את עבודת המשכן לאהרן אחיו ולבניו.
משה ואהרן יצאו לברך את העם, לברך על המוגמר, והנה ארע אסון כבד שנצרב בתודעתינו הלאומית, ולמדים אנו אותו לדורות.
"ויקחו בני אהרון נדב ואביהו איש מחתתו ויתנו בהם אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה', ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידום אהרון".
זה כל מה שכתוב לנו על האסון הנורא שקרה ביום השמח והגדול הזה. מה קרה? מה הם עשו? הם הקריבו אש זרה. מה זה אש זרה? מה הם חטאם?
פירושים רבים ניתנו לחטא שלהם (ראה ויקרא רבה כ אותיות ו-י, וראה בספר הגות בפרשיות השבוע פרשת שמיני) זה מחזיר אותנו למילה "זרה". "עבודה זרה". עבודה זרה אסורה מעשרת הדיברות. ומה זה אש זרה? הקריבו אש. אבל אש זרה אשר לא ציווה אותם. וכששואל מלך כוזר את רבי יהודה הלוי, את החבר, בספר הכוזרי: במה שונה דתכם מדתות אחרות? אז הוא אומר לו: הדת שלנו היא פשוט לא הגיונית. היא לא הומצאה בידי אדם. זה לא מוסכמה חברתית. כולה מלמעלה. כולה הכתבה של הקב"ה. אין לנו שום אמירה בעניין (כוזרי מאמר ראשון אות פ-פא) כל מה שהוא עבודה אחרת שלנו, נקרא עבודה זרה. (עיין שפת אמת פרשת שמיני שנת תרל"ו).
עבודה זרה זה אליל שאדם מכתיב לעצמו. עבודה זרה זה 'אשר לא ציווה אותם'. הפרשנים אומרים: הם הקריבו אש זרה. הם נכנסו שתויי יין למקדש, או שהורו הלכה בפני משה ואהרון הגדולים מהם, או שהם תפסו עצמאות כשלא היו צריכים, או שהקריבו איש מחתתו בלי שציוו אותם – הוסיפו עוד משהו, עשו רפורמה ושינוי בהלכה הזאת של העבודה במשכן.
אין ספק שהיה להם רצון טוב (ראה מי שילוח חלק א פרשת שמיני, ועיין שפת אמת פרשת שמיני שנת תרמ"ח) הם ראו את ההתעלות הגדולה ואת השראת השכינה שהיתה ביום הזה. אבל הם הכניסו משהו משלהם, זה נקרא עבודה זרה. שעליה נאמר "יהרג ואל יעבור", שעליה בדיוק מבוססת הדת היהודית שאומרת הפוך – כל דבר אשר לא ציווה ה' – אל תוסיף!
היהדות נמסרה במסורת בדיוק מאב לבן. בדיוק הדברים כפי שה' ציווה את משה רבנו בהר סיני. תורה שבכתב ותורה שבעל פה. הרבה התחבטו בדבר לגבי הכרובים שהם בבית ה', במשכן ובמקדש. למה זה מותר ולהקריב אש זרה זה אסור. ? התשובה היא: כי את זה הקב"ה ציווה ואת זה הוא לא ציווה. הטיב לכתוב הראי"ה קוק את חטאם: "כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו, הפרדת יסוד אבא מאימא עלאה (אורות הקודש חלק ג עמוד שס).
להקריב קרבן שהקב"ה לא ציווה הוא אש זרה. לעשות משהו שהקב"ה לא ציווה, בהיגיון אנושי, הוא לא יהדות. הוא דת אישית פרטית. (ראה בפירוש העמק דבר והרחב דבר לנצי"ב מוואלוזין).
זו נקודה מרכזית בלקח שנלמד ממותם הטראגי של נדב ואביהו בני אהרון. העוצמה שהתורה נתנה לזה והסתרת החטא במילים "אש זרה" זה הלימוד הגדול שלנו. על פי דברנו אפשר להסביר את תגובתו של אהרן הכהן "וידום אהרן". שתיקה היא ההפך מהכנסת ה'אני' של האדם לעבודת ה'. שתיקה מייצגת מסירות, קבלה ונאמנות. שתיקה מייצגת הקשבה לקול יותר עליון מהקול שהאדם יכול להשמיע. אהרן הוא מתקן את חטא בניו.
