מקור האור והברכה

ספר "במדבר" נקרא גם בשם "חומש הפקודים" על שם שני המיפקדים שיש בספר זה, אחד בתחילת הספר בפרשתנו והשני בשלהי הספר, לקראת הכניסה לארץ ישראל[1] (משנה יומא ז', א'; במדבר כ"ו ועיין הקדמת העמק דבר לספר במדבר). הפרשה פותחת בדברי ה' אל משה, "בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר [=בר"ח אייר, כעבור שנה ושבועיים מיציאת מצרים]. שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" (במדבר א' א'-ב').

שואל הזוהר הקדוש (במדבר דף קי"ז ע"ב), איך מנו וספרו את עם ישראל במדבר, הרי "אין הברכה שרויה, אלא בדבר הסמוי מן העין"? ועוד, הרי ספירת האנשים גורמת לעין הרע וסילוק הברכה ובעקבות כך עלולה לבוא מגיפה חס וחלילה (ראה מלבי"ם ורבנו בחיי שמות ל', י"ב; שמואל ב' כ"ד, ט"ו-ט"ז). לכן הפתרון למניעת מגפה היא שאין לספור את האנשים עצמם, אלא על ידי דבר מסויים שכל אחד נותן, כמו שנאמר: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ [=מחצית השקל] לַה' בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (ראה שמות ל' י"ב-י"ג; רמב"ם תמידין ומוספין ד', ד'). וכדי שלא תסתלק הברכה מעם ישראל, אחרי שהיו אוספים את כל חצאי השקלים של כל ישראל, משה רבנו היה מברך אותם בברכה מיוחדת: "ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם" (דברים א', י"א).

הסבר נוסף, אומרים הפוסקים, היא לספור את האנשים על ידי פסוק. לדוגמא, אם רוצים לראות אם הגיעו עשרה אנשים למנין בבית הכנסת, אז אפשר לספור אותם על ידי פסוק של עשרה מילים, כמו: "הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם" (תהלים כ"ח, ט'; ספר העיתים לר"י ברצלוני, קע"ד; וראה תנחומא כי תשא ט'). אבל ישנה שיטה יותר פשוטה לספור אנשים, שאותה ניתן היה ללמוד בדיוק ממה שעשה הממונה ביום הכיפורים, והיא לספור את הראשים או הידיים (יומא דף כ"ב ע"ב; שו"ת תורה לשמה, סימן שפ"ו).

מוסיף הזוהר, שמשה רבנו בירך אותם באחד לחודש השני, הוא חודש אייר. זה החודש השני, שנקרא גם חודש "זיו" (מלכים א' ו', א'). מאיפה הקב"ה בירך אותם בחודש זיו? זיו זה אורה. אומר הפסוק בתהילים: "יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן" (תהלים קל"ד, ג'). ציון הוא אורו של עולם. ציון היא מקור הברכה, "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה" (תהלים קל"ג, ג'). "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי" (תהלים נ', ב'). מציון, מירושלים, יוצאת הברכה, והברכה הזו יכולה להגן גם על המפקד. גם על המספר. כי בירושלים אין גבולות. "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם", אומר הנביא, "מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ" (זכריה ב', ח'). אין גבולות לירושלים. 'נחלה בלי מיצרים' (שבת קי"ח ע"א). אין סוף. ושמה נמצאת הברכה האינסופית של העולם, של ישראל, שם הקב"ה מברך אותנו. מציון יוצאת האורה, מציון יוצאת הברכה.

[1] בנוסף לשני המיפקדים האלה, התורה מונה עוד שתי פעמים את מספר בני ישראל: א'. ביציאתם ממצרים נאמר: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות י"ב, ל"ז). ב'. כחצי שנה לאחריה, כשנצטוו על הקמת המשכן התקיים מפקד לפי מחצית-השקל, ושם נאמר: "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (שמות ל"ח, כ"ו). ומסביר רש"י על פי המדרש (במדבר רבה ב', י"ט; במדבר רבה כ"א, ז'; וכן ברמב"ן במדבר א', מ"ה) שמתוך חיבתם של ישראל לפני הקב"ה הוא מונה וסופר אותם בכל הזדמנות.