גדולי האומה משאירים לנו ברכות!

מועדים לשמחה! בשמיני עצרת, חג שמחת תורה, קוראים את פרשת: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים ל"ג, א'). ושואלים המפרשים מה זה "וְזֹאת" עם ו' החיבור?

הרשב"ם, החזקוני והאברבנאל מסבירים שאחר התוכחות והעונשים המפורטים בפרשת האזינו, היה חשש שעם ישראל יתייאשו, לכן חזר משה ובירך את ישראל. לכן, החיבור בין הפרשות, כאילו נאמר: 'זאת השירה' 'וזאת הברכה'. ובמדרש הוסיפו, שכל הנביאים למדו ממשה רבנו לומר תחילה דברים קשים ואחר כך דברי תנחומים (ספרי, דברים פיסקה שמ"ב).

האור החיים הקדוש מבאר, שהכתוב בא לשבח את משה רבנו. לאחר שה' מזכיר למשה בסוף פרשת האזינו שהוא לא נכנס לארץ ישראל, ומדוע? "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן, עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ב, נ"א). מן הסתם משה היה אמור לכעוס על ישראל, שהרי בגללם, בשל תלונותיהם, נגזר עליו העונש החמור, והוא עומד עכשיו למות מבלי להיכנס לארץ ישראל. באה התורה ומדגישה: "וְזֹאת הַבְּרָכָה" – לא רק שלא כעס, אלא הוסיף להם עוד ברכה. ולא רק שברך אותם, אלא שברכם ממש לפני מותו, בעת שהצער חזק ביותר, וטבע האדם לכעוס אז ולשנוא ולהרחיק את מי שגרם לצער הקשה הזה. אך משה רבנו ברך את ישראל, לפני מותו, ובא הכתוב לשבח אותו שגדלו מעשיו, ועל שם מעשה זה נקרא כאן 'אִישׁ הָאֱ-לֹהִים' – שעבר על פשעם, מחל להם וברכם (ובדרך זו פירש כבר בספר 'צרור המור' לרבי אברהם סבע).

המדרש אומר, שהברכה של משה מצטרפת ומוסיפה על הברכות הגדולות והמרשימות שבירכו האבות[1]. ומה הוסיף משה? "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה". משה, כמו כל האבות, השאיר לנו ברכה. האדם שחי בעולם משאיר אחריו ירושה רוחנית. הברכה הגדולה ביותר שמשאיר אחריו האדם בעולם כמו גדולי האומה, היא ברכות, שפע, נתינה המשכיות. משה השאיר ברכה, השאיר תורה[2] (ראה דברים רבה י"א, א' וד'; ספרי דברים פיסקה שמ"ב).

ברכה – היא תוספת וריבוי שפע (ראה הרחבה בשו"ת הרשב"א ח"ה, נ"א; נפש החיים שער ב', פרקים ב'-ד'; ספר 'אמונות' של הרב ישראל הס זצ"ל ח"א עמ' 129). האותיות "ברכה" מורכבות מהאותיות ב-ר-כ, שבגימטריה זה 2, 20, ו-200. זה ריבוי, מ-1 יוצא 2, וכן הלאה – הערך המספרי של כל אחת מאותיות אלו כפול מהאות שלפניה (ראה מהר"ל, נתיב העבודה פ"ב). "וְזֹאת הַבְּרָכָה" – הפרשנים אומרים שמשה השאיר לנו ברכה, הוא השאיר לנו תורה. "וְזֹאת הַבְּרָכָה" של משה, מצטרפת לשאר האבות וכוללת את המרכיבים השונים שהופיעו בברכותיהם: ברכת הריבוי, ברכת הארץ, הברית עם ה', המתבטא בעיקר בקבלת התורה, וברכת השפע הכלכלי. מה אנחנו לומדים מכך? מה אנחנו משאירים בעולם? – עוד ברכה, עוד תוספת (להרחבה נוספת בעניין הברכה, ראה 'שערי אורה', השער הראשון).

[1] וכתב על כך בספר 'צרור המור': "וזה להורות על מעלת תורתינו איך כל דבריה קשורות אלו באלו. ולא דברי התורה בלבד. אלא אפילו דברי הנביאים, והמדברים ברוח הקדש, קשורות בדברי התורה. ולכן אמרו (דברים רבה י"א), כי במה שסיים יעקב פתח משה, ובמה שסיים משה פתח דוד. וזה להורות על מעלת התורה, שכל דבריה קשורים כשלהבת קשורה בגחלת. ולהורות על אושר ישראל מצד התורה. וזהו 'אשריך ישראל' – כולכם בכלל. ובא דוד ואמר שאפילו האיש היחידי מאושר בתורה. וזהו 'אשרי האיש' ואחר כך 'אשרי העם שככה לו'".

[2] כתב הרב חיד"א (נחל קדומים על תורה, דברים ל"ג, א'): "וזאת הברכה וגו'. אפשר שרמז להם דעיקר הברכה הוא כשיעסקו בתורה, על דרך שרמז רבינו יעקב ז"ל בעל הטורים (פרשת ראה) 'את הברכה אשר תשמעו' סופי תיבות 'תורה'. והכוונה, שאם עוסק בתורה, אז הברכות מתקיימין. וזהו שאמרו, 'וזאת' כינוי לתורה – כנודע, היא הברכה" (וכך ביארו הרמב"ן ורבינו בחיי על דרך הקבלה). וכתב בעל הטורים: "וזאת הברכה – בגימטריה 'זו היא התורה' (=646). כי בזכות התורה ברכה".