בפרשתנו אנו משלימים את קריאת עשר מכות מצרים, ואנו נתמקד במכת חושך. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ… וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים… וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות פרק י פסוקים כא – כג).
מהו חושך מצרים? מהי מכת החושך הזו? ומה זה "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ"? וגם כתוב "חֹשֶׁךְ" ו"אֲפֵלָה". מה ההבדל ביניהם? "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" – אומר רש"י: מלשון אמש שהוא חשכה. פירוש נוסף מביא רש"י, לשון ממשש בצהריים, שהיה כפול ועב וניתן למששו. ובחז"ל אומרים שניתן היה למשש אותו עד כדי כך שהעובי של החושך היה כמו מטבע (שמות רבה פרשה יד אות א). הספורנו מסביר: הקב"ה הסיר את החושך הטבעי של הלילה, שהוא בסה"כ העדר אור, אבל החושך הזה – הוא בריאה חדשה. אוויר בלתי מוכן לקבל האור לרוב עוביו. זה מעין מסך שלא מכניס את האור דרכו. כנראה שאפשר למשש אותו, הוא עבה. אז זה לא חושך שאנחנו רגילים אליו שהוא חוסר אור, אלא חושך.
ויש עוד פירוש מעניין של 'שיח השדה': חושך מצרים היה אור גדול. מתוך כך לא ראו מאומה כעטלף שאינו רואה באור. וזהו "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" – שנהיה שמש בחושך. זה פירוש מרחיק לכת, שזה היה אור חזק. ובתורה תמימה הוא מביא פירוש שהחושך הזה היה רק בעיניים של המתבונן – כיסוי על העפעפיים של המתבונן. בין כך ובין, חושך מצרים הוא לא החושך הרגיל שלנו. הוא חושך מסוג אחר שאפשר למשש אותו. הוא לא חושך רגיל של חוסר אור. אלא הוא בריאה בפני עצמה.
נחלקו חכמים במדרש מנין הביא הקב"ה את החושך הזה? ר' יהודה אומר: הקב"ה הביא אותו מחושך של מעלה, מתחת כיסא הכבוד. ורב נחמיה אומר: מהאש של הגיהנום (ראה שמות רבה פרשה יד אות ב). מה הם חולקים רבותינו אלה במדרש? שני הדברים לא מובנים לנו. הסביר המהר"ל מפראג (ראה גבורות ה' פרק לד): הם מדברים על מקור החושך בעולם. חושך הוא סמל הרע, סמל האטימות, סמל הקושי, סמל השיעבוד, סמל הגלות, הצרות, הייסורים, הבעיות. ממה הם נגרמים? האם מתחת כיסא הכבוד – דהיינו מטבע הבריאה? אין מה לעשות, הקב"ה גם הביא את הרע הזה בעולם. את השלילה. מתחת כיסא הכבוד זה דבר טבעי בעולם. או מהגיהנום. מה יש בגיהנום? מעשיהם של רשעים, הרשעים בעולם גורמים לגיהנום לבעור, הרשעים בעולם כלים בגהינום. הגיהנום הוא תוצאה של חטא האדם, מעשיו של האדם הבחיריים השליליים מבעירים את הגיהנום. ומשם בא חושך מצרים. חושך מצרים הוא תוצאה של מעשה אנושי. לא כמו רבי יהודה שאומר שהוא תוצאה של מעשה אלוקי.
חושך הוא יצר הרע, שמחשיך את עיני האדם. שמסמא, שמטמטם, שמשגע, שמטעה, שמכסה על האמת. יצר הרע, הדמיון הזה הוא כמו איזה מסך שמחשיך ואדם לא רואה את האמת, לא רואה את הדרך. לא רואה את עצמו, לא רואה את החבר שלו, לא רואה כלום – "לא רואה ממטר", הוא נתון בחושך.
החושך הזה הוא ממעשיהם של רשעים. וזה מלמד אותנו שאפשר לתקן, אפשר להאיר. עובדה שלבני ישראל היה אור, לא היה חושך.
יש "חֹשֶׁךְ" ויש "אֲפֵלָה". "חֹשֶׁךְ" הוא חושך חזק של "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" – שאפשר למשש אותו. "אֲפֵלָה" זה רק מאפיל, זה רק מצל. כשמסירים את המסך מתגלה האור. לכן במצרים היה "חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה, וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם". אותו כיסוי, אותו יצר הרע, אותו דמיון, אותה חשכת המחשבות והיצר והצרות לא הגיעו לעם ישראל. הקב"ה נתן להם פנס ביד – נתן להם תורה, נתן להם את הקרבה אליו. זה האור הגדול שהיה לבני ישראל ובזכותו אנחנו יכולים להמשיך לשרוד, להינצל, לחיות ולעלות מעלה מעלה.
משימה שבועית: דמיין פנס ענק שזהו התורה, ופנס זה מאיר באור חזק את כל כשרונותיך הברוכים, על איזה כישרטון היית רוצה שהפנס יאיר, ועל איזה פגמים היית רוצה שהפנס ידלג ולא יתמקד? בהצלחה רבה!
כח ההתחדשות (תש"פ)
בפרשתנו מופיעה המצוה הראשונה בה נצטוו ישראל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות פרק יב פסוקים א – ב). אומר משה רבנו לעם ישראל, החודש הזה הוא ראש חודשים, חודש הגאולה.
אומר המדרש: אני מוסר בידכם את החודש, את קידוש החודש, את מערכת הזמנים, את הלוח העברי. "החודש הזה – לכם", בידכם. אתם קובעים את הזמנים, ואני, רבש"ע, אומר אמן (מדרש תנחומא בובר פרשת בא אות יב; ילקוט שמעוני תורה אות קצא; וראה ראש השנה פרק ב משנה ז).
בפתיחה לפרשת המועדים נאמר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא פרק כג פסוק ד) – "אֹתָם" כתוב בלי ו', כאילו נאמר: "אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אַתֶם בְּמוֹעֲדָם". דורשים חז"ל (ראש השנה דף כה עמוד א; וראה גם בפסיקתא רבתי אות טו) – אַתֶם – אפילו שוגגים, אפילו מזידים, אפילו מוטעים ע"י העדים אתם קובעים לי את לוח השנה. אם ביה"ד יושב ומחליט להוסיף יום לחודש, לעבר את החודש – חודש מלא וחודש חסר, החגים כולם יזוזו. החגים כולם תלויים בלוח השנה העברי. אפילו יום כיפור – אנחנו יכולים לקבוע. זה הפשט ע"פ חז"ל – החודש מסור לכם.
אבל בחסידות, בעקבות המדרש, אומרים: חודש מלשון התחדשות. אומר הקב"ה למשה תגיד לבנ"י – ההתחדשות תלויה בכם – ההתחדשות הפנימית, הרוחנית, האישית, הכללית, הציבורית (ראה שפת אמת פרשת בא שנת תרנ"ח; שם משמואל פרשות ויקהל פקודי וחודש שנת תרע"ה). עד כדי כך שאומרים חז"ל במדרש (שיר השירים רבה פרשה ב אות ח): אמר משה לעם ישראל: "החודש הזה אתם נגאלים, הגיע זמן גאולתכם". אמרו ישראל למשה: לא כך הקב"ה אמר לאברהם, "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", הלוא אין בידינו אלא 210 שנים"? אמר להם משה: "הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונכם, אלא מדלג על ההרים, מדלג על הקיצים, מקפץ על החשבונות וההימורים – בחודש הזה אתם נגאלים". ממשיך המדרש: בשעה שבא משה ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלים, אמרו לו: "משה רבנו, היאך אנחנו נגאלים, והלוא מצרים מלאה טינופת עבודת כוכבים שלנו"? אמר להם: "הואיל והוא חפץ בגאולתכם, אינו מביט במעשיכם, אלא מדלג על ההרים". ועוד אומר המדרש: אמרו ישראל לקב"ה "אין בנו מעשים טובים, איך ניגאל?" אמר להם משה: "הקב"ה רוצה לגאול אתכם, לכן אינו מביט במעשיכם שעברו – תתחדשו, תשתנו, מבחינתי אני גואל אתכם עכשיו".
שואל השפת אמת (פרשת בא שנת תרמ"ה ותרנ"ח): איך עם ישראל נדרשו להתחדש? הרי "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת פרק א פסוק ט). איך התורה מצווה אותנו להתחדש? ועוד אומרת הגמרא (סנהדרין דף מב עמוד א): אנחנו יוצאים כל חודש החוצה לקדש את הלבנה וכך אנחנו אומרים: כשם שהלבנה מתחדשת בכל חודש, אף הם עתידים להתחדש כמותה – "ברוך אתה ה' מחדש חודשים". עם ישראל מתחדש כמו שהלבנה מתחדשת, ולכן אנחנו יוצאים החוצה. ממשיכה הגמרא: "אמר רבי אחא בר חנינא, אמר רבי אסי, אמר רבי יוחנן: כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה, כדכתיב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". תנא דבי רבי ישמעאל: אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חודש וחודש דיים. אמר אביי: הילכך נימרינהו מעומד". אנחנו יוצאים החוצה לקבל פני שכינה ולהתחדש.
כמו שהירח מקבל את אורו מהשמש, וכל חודש וחודש כביכול הוא מתחדש ונולד – "מולד הירח", שהוא הזמן שמתחילים שוב לראות את הלבנה לאחר שנעלמה בסוף החודש הקודם, ואח"כ יש 15 יום של תהליך המילוי, ו-15 יום תהליך ההתמעטות של הלבנה. כך הלבנה יוצאת לקבל את אורה מהשמש – היא מתמלאת ומתרוקנת. כך גם אנחנו, יוצאים לקבל פני שכינה, להתמלא באור, קדושה, רוחניות, "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" אומר השפת אמת, אבל "מעל השמש יש חדש". כשאנחנו פונים אל מעל השמש אל ריבונו של עולם, אל הרוחניות, שם זה ההתחדשות, בחלק הגבוה שלנו, בחלק של המוח, מעל לגובה הראיה, מעל לגובה העיניים, במחשבה, ישנה את האפשרות להתחדש, לשוב בתשובה, לשנות, להשתנות.
כתב רש"י (פרק יב פסוק ב) שמשה רבנו התקשה על מולד הלבנה. ואמרו חז"ל (תנחומא פרשת שמיני אות יא) שבשלושה דברים משה התקשה ולא ידע עד שה' הראה לו: מנורה, שרצים, החודש – ושלושתם רמוזים בשמו של משה, בראשי התיבות ובסופי התיבות של דברים אלו. ומדייק רש"י, מדוע נאמר בפסוק "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה"? אלא, הכוונה שהקב"ה הוציא את משה החוצה, הראה לו את הלבנה ואמר לו "כשתראה את הלבנה בגודל הזה, בצורה הזו – כזה ראה וקדש" – כך, בית הדין כשתראו את הלבנה בחידושה תוכלו להכריז על המולד, על ראש חודש – "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם".
אומר השפת אמת: כשאדם רוצה לחדש ולהתחדש, זה קשה, אפילו משה התקשה בזה, אבל אם הוא לוקח את עצמו מעל השמש, לרוחניות, לקב"ה לשכינה, אומר הקב"ה – מבחינתי אין עיכובים בגאולה, אין דברים שמעכבים. כשהקב"ה רוצה אין מעצור גשמי שיכול לעצור. אינו מביט על מעשיכם, אינו מביט על החשבונות, אינו מביט על ההבטחה לאברהם 400 שנה גר יהיה זרעך בארץ לא להם. הקב"ה מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות כדי להחיש את גאולתנו.
זו ההתחדשות הפנימית שלנו הרוחנית שיכולה להביא לגאולה האישית והכללית. הגאולה האישית של כל אחד ואחד ממיצרי נפשו תלויה בהתחדשות שלו. כי השגרה זה החושך. השגרה מדכדכת ומוציאה את האדם אפילו מדעתו. וכשהאדם עולה מעל דעתו, עולה מעל השמש, אז הוא מוצא את הכוח לחדש ולהתחדש ולהיגאל. לכן הקב"ה אומר לעם ישראל שיש אפשרות לצאת מתוך החושך של הגלות, ההרגל, השגרה של הגלות הקשה. הקב"ה נותן לנו את האפשרות – בידכם – הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. מפתח הגאולה תלוי בהתחדשות שלנו.
