לאחר שהיה רעב בארץ מתגלה הקב"ה ליצחק ואומר לו "אל תרד מצריימה, שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן… עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי" (בראשית פרק כו פסוקים א-ה).
אברהם אבינו מצטיין במידת החסד, ויצחק הוא מידת הגבורה. (וראה בעל שם טוב על התורה בפרשתינו באות א שמסביר שמידת הגבורה משלימה את מידת החסד, כי הצמצום שהוא מידת הגבורה הוא כח שגורם חיסרון, והחיסרון הוא הכרחי כדי לגלות את החסד בעולם. דהיינו אם לא יהיה חיסרון ועוני – לא יהיה עם מי לעשות חסד).
אומר המדרש: אמרה מידת החסד לפני הקב"ה "עד שהיה אברהם, אני היא שתפקדתי וייצגתי את מידת החסד בעולם, משהגיע אברהם אני כביכול מיותרת, אברהם שומר את משמרתי, אברהם עושה את החסד הגדול בעולם, ואין לי בכלל מה לעשות יותר".
אבל לעומתו יצחק נאמר בו "שכון בארץ אשר אומר אליך" ודורשים חז"ל מה פירוש המילים "שכון בארץ". רש"י: עשה שכונה בארץ ישראל, פירוש שני: שכן שכינה בארץ (בראשית רבה סד, ג) זה המוטו וזה ציון הדרך שלאורו הולך יצחק.
כבר בתחילת הפרשה למדנו "ויעתר יצחק לה' לנוכח אישו כי עקרה היא, ויעתר לו ה' ותהר רבקה אישתו" (בראשית כה, יא) רש"י שם מסביר מה זה "ויעתר"? זוהי תפילה. דורשים חז"ל (סוכה דף יד עמוד א): מה עתר זה מהפך את התבואה מצד לצד (כלי חקלאי שנקרא עתר, קלשון), כך התפילה הופכת את מידת הדין למידת הרחמים. בכוח התפילה אפשר לשנות את המציאות.
זה אולי מה שאומר יצחק בהמשך הפרשה "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" (בראשית כז, כב) קול יעקב – בתפילה, בתורה. והידיים – ידי עשיו. עם ישראל כוחו בפיו, בתפילה, לעומת שאר האומות – שכוחם בידיים.
ויצחק אבינו, שהיה איש מעשה, מבקש מעשו בנו: "עשה לי מטעמים… בעבור תברכך נפשי" (שם כז, ד) נשאלת השאלה: מה הקשר בין אוכל טוב לבין ברכה טובה? יכול יצחק לברך גם ללא המטעמים הטובים. בפשט הפשוט אומר רבנו בחיי: כוונת יצחק הייתה כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת, בהתחזק כוחות הגוף יתעוררו כוחות הנפש, ומתוך שמחת הנפש – תחול עליו רוח הקודש. זה מה שאמרו רבותינו: אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, שנאמר "ויהי כמנגן המנגן ותהיי עליו יד ה'". הוא הזכיר ואמר "אני יכול לברך אותך רק אחרי שאני מתענג". מה שביקש מטעמים לשמחת הנפש ולא ביקש כינור לנגן כמנהג הנביאים, מפני שהיה עתיד לברכו בדברים גופניים – טל השמיים, משמני הארץ, רוב דגן ותירוש… על כן רצה שתהיה סיבת השמחה מאכל, ממין הדבר שהוא רוצה לברך בו. כמו שאמרו חז"ל: מפני מה אמרה תורה נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. הביאו לפני עומר בפסח, כדי שיתברכו לכם תבואה בשדות. שתי הלחם בעצרת – פירות האילן. הכל מידה כנגד מידה. שתחול הברכה באותו המין עצמו.
וכך מסביר רבנו בחיי את התנהגותו של יצחק: יצחק לימד אותנו איך לקדש את החומר. איך להפוך את החול לקודש. וזו היתה מידת הגבורה הייתה ביצחק – להפוך חול לקודש. "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים…" הקב"ה נעתר לבקשתו של יצחק בכוח זה שהוא יודע לקדש את החומר. כי הוא נותן משמעות רוחנית לדברים הארציים, ולכן יצחק אהב דווקא את עשו, כי אהב את תכונתו ואת כוחות הציד והגבורה שלו, אהב הוא שהוא השתמש בכוחות של עולם הזה ולא נהג כמלאך אצילי ומרומם, ואף שכל כוחות עשיו היו מכוונים לרשעות – רצה יצחק לבסמו ולתקנו ולהעלותו מצחנתו ולהופכו לבעל תשובה גמור (ראה מדבר שור לראי"ה קוק דרוש כט, ובתורה אור לבעל התניא פרשת וישלח ד"ה וישלח, דף כד עמודה א, ובטללי חיים בראשית עמודים שפה'-תיג).
