בין ישראל לעמים (תשע"ט)
שבת הגדול. ערב פסח. מנקים את הבתים. והפרשה מדברת על צרעת הבתים.
"וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמור כי תבואו אל ארץ כנען… ונתתי נגע הצרעת בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא פרק יד פסוק לד).
הכהן מטמא את הבית. נותצים אותו אם הוא טמא ואת האבנים משליכים. מביאים אבנים אחרות ועפר אחר ובונים בית אחר טהור יותר, קדוש יותר, רוחני יותר. זו היא צרעת הבתים והבגדים.
מחלה זו שנקראת צרעת, באה לאדם על שהוא דיבר, התגאה, הוציא שם רע (מצורע נוטריקון מוציא שם רע – מדרש ויקרא רבה פרשה טז סימן ו, ערכין טו:). אך מה אשם הבית? מה אשם הבגד? הרי הבית לא מדבר והבגד לא מדבר!
אומרים חז"ל שהקב"ה רוצה לדבר איתנו ואנחנו לא מקשיבים ולא שומעים ולא קולטים, ואין לנו אנטנה רגישה לקלוט את דברי הרוח והקדושה של הקב"ה. הוא מזכיר לנו ומעניש אותנו מהמסגרות החיצוניות לאדם. קודם הבית –נפגעים רק קירות שהם עצים ואבנים ואדם בסך הכול מאבד כסף. אם הוא לא קולט את הרמז ולא מבין – אז יש לו גם צרעת בבגד, ורק אח"כ הצרעת בגוף, שגם היא יכולה להתרפא (רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק טז, הלכה י). הכול תלוי באדם. אם הוא ישנה את דרכיו, יבין את המסר ויפסיק לדבר לשון הרע ולהתגאות. הוא שוחט את הציפור המפטפטת והמדברת אל תוך מים חיים. וכמו שהוא היה עץ ארז חזק וגאוותן, הוא מתאחד יחד עם האזוב, וזה תקנתו (רש"י ויקרא פרק יד פסוק ד).
אבל מה קורה בבית? נחזור ונלמד את הפסוקים. "כי תבואו אל ארץ כנען". ארץ כנען, של הכנענים שהשאירו פה טומאה בבתים (זוהר ח"ג נ, ע"א). הם הספיקו לטמא גם את החומר. חז"ל מסבירים לנו שזו הייתה הדרך של הקב"ה לברך אותנו, כדי שנמצא מטמוניות בבתים של הכנענים. הם החביאו את כל הרכוש שלהם מתחת לבלטות. ברצפה, בקירות. והכהן אומר "תוציאו את האבנים הללו" והנה מתגלה מטמון (ויקרא רבה יז, ו).
בעומק של הדברים אומרים חז"ל: "ארץ אחוזתכם" – רק בארץ ישראל (נגעים פרק יב משנה ד). כשעם ישראל נכנס לארץ ישראל – הקדושה מתגלה. המחלה הזו לא צצה ולא הייתה אצל הגויים שגרו פה לפני כן. כי העם היהודי יותר רוחני, יותר קדוש, בעל רגישות יתר, אנטנה שקולטת יותר את השלילה, את הטומאה. ולכן אפילו הבית, החומר, נפגע. וזה כמו שאמרו חז"ל "ארץ אחוזתכם" (עיין ראב"ע בפסוק: "זה נוהג בארץ לבדה, בעבור גודל מעלת הארץ כי המקדש בתוכם, והכבוד בתוך המקדש").
"ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר: כנגע נראה לי בבית". "אשר לו הבית" – מי שמרגיש שהבית שלו, שהרכוש שלו, ולא של הקב"ה, לא מהכוח והכסף שהקב"ה נתן לו. זה הנגע הנפשי שלו, לכן הוא צריך לומר: "כנגע נראה לי בבית". כמו נגע. אני לא בטוח שזה נגע. גם אם הוא יהיה בטוח ויגיד שזה נגע – מי הוא? הוא לא הפוסק, אלא הכהן. מי הוא שיגיד שיש נגע בבית? מה הוא מבין בנגע? לכן הוא אומר "כנגע". אין פותחים פה לשטן (ברכות יט.) ולא מכניסים את הטומאה, את הנגע, אל הבית. לכן הוא אומר בזהירות.
מוסיף המדרש: בתי גויים שבארץ ישראל אין מטמאים ובגדיהם אין מטמאים (נגעים פרק יב משנה א). ואין חו"ל מטמאה בנגעים. רק אם זו "ארץ אחוזתכם", שאחוזים ומתחברים עם הקדושה של הארץ, אז רגישים לקלוט את הנגע שבבית.
התרופה היא שהכהן מסגיר את הבית אם הוא מוצא שזה נגע. מפנים את הבית, מטהרים אותו, את העצים, האבנים, הבגדים, החומר. התורה חסה על ממונם של ישראל (נגעים פרק יב משנה ה) וקודם מפנים את הבית מתכולתו, ורק אח"כ הכהן מחליט אם הבית טמא. אם הוא יחליט כאשר הבגדים והחפצים נמצאים בבית – הם יטמאו, ויש דברים שאי אפשר לטהר אותם, וחבל על הכסף.
אנחנו לומדים שיש קדושה, רגש וטהרה – גם בחומר. גם החומר של "ארץ אחוזתכם", של הבית, יכול להיות קדוש. לא סתם אנחנו אומרים "אוזניים לכותל". חז"ל אומרים: קורות ביתו של אדם מעידות עליו (תענית יא.). הבית שומע, רואה וקולט את האווירה הנמצאת בתוכו. הבית קולט את הקדושה של האנשים החיים בו. קולט את הקדושה של האווירה וכך הוא לא הופך לטמא, למצורע.
אבל אם חלילה הבית כולל דברים אחרים, אז גם הוא מגיב, כי "אוזניים לכותל", כי קורות ביתו של אדם רואות ושומעות מה קורה בתוך הבית. החומר של הבית מקבל משמעות רוחנית, כי בעצם גם בו יש קדושה, גם הוא חלק מהבריאה וגם הוא, כמו גופו של האדם, שהוא לא רק גוף וחומר, אלא יש בתוכו את הנשמה. אז גם בבית שהוא חיצוני, שהוא גוף, יש בתוכו את הנשמה שמשפיעה על החומר. ככל שהנשמה יותר גדולה ויותר מאירה והרוחניות שבבית יותר עוצמתית, גדולה, טהורה, קדושה ואמיתית, גם קירות הבית, החומר, הבגד החיצוני, המעטפת, גם הם יהיו קדושים וטהורים.