המבול ותאוריית המאובנים (תשע"ט)

כשקוראים את פרשיות הבריאה -פרשת בראשית ופרשת נח, עולים תהיות על הפער שבין המאובנים והתאוריות המדעיות המקובלות כיום, לבין הקריאה הראשונית של הפסוקים.

פרשת נח וסיפור המבול יכולים לתת לנו נקודת מבט חדשה על הידע שלנו, ואפרש שיחתי ואומר:

לנושא גדול ורחב הטומן בחובו שאלה איך קיימים המאובנים מיליוני שנים, והרי העולם קיים לפי היהדות רק 5780 שנה, ניתנו מספר רב של תשובות (יש ספר שלם של תשובות שכתב על שאלה זו הרבי מנחם מנדל מלובביץ זכר צדיק לברכה, חלקם מובאות ספר שערי אמונה עמוד קסא'-קפג').

עיקרם של תשובות אלו מתבססות על כמה הנחות יסוד:

1. ישנם תשובות הכופרות באמיתות הנתונים המדעיים.
2. וישנם תשובות שלא מקבלות כקביעה מוחלטת את גיל העולם על פי המסורת.
3. וישנה תשובה האומרת כי מעשה בראשית "בקומתן ובצביונן נבראו" (ראש השנה דף יא.), דהיינו שבקדוש ברוך הוא ברא את העולם, ואת המאובנים כמו שהם, עם רמת פחמן 14 שזה נראה לנו בן כמה מליוני שנים, כשם שברא הקדוש ברוך הוא את שאר העולם: הרים, בקעות, חיות, כך ברא ה' אבנים הנראים כמו חלזונות מאובנים לדוגמא.

ועכשיו נפרט קצת יותר: תשובה א' באפשרות א' של כפירה באמיתות המדעית מביא הרב אברהם קורמן זצ"ל בספרו אבולוציה ויהדות (ראה שם בפרקים ב' ו-ג', ובעיקר בעמוד 129) מחלוקת בין החוקרים לגבי גיל העולם, יש אומרים מליארדי שנים, ויש אומרים כמה עשרות מליונים, אז קודם שניתן אנו תשובה שיחליטו המדענים מי מהם צודק (וראה גם ב-אגרות הקודש של הרבי מלובביץ חלק יב' עמוד סא', ניתן לעיין גם בספר אמונה ברורה של הרב ראובן פיירמן בפרק ב' האמונה המדעית, בעיקר בעמודים 76-99, וקרל פופר, שהיה פילוסוף יהודי בריטי, אמר שאין דבר כזה "המדע אומר" כי גם בין המדענין יש דעות ותיאוריות שונות).

והיוצא מדבריו שאין דבר כזה "המדע אומר" כי יש מדענים, דעות, מחקרים ותיאוריות, ואין מדע שאומר משהו סופי שמוסכם על כולם).

תשובה ב' – נתונים אלה של גיל העולם שקבעו המדענים מתבססים על חומר הנקרא פחמן 14 הנמצא בכל הבריאה, ועל פי מידת התפרקותו ניתן לשער את גילו של העצם.

קביעה זו מבוססת על ההנחה שפחמן 14 מתפרק במידה שווה ב-5780 שנים האחרונות, אולם הנחה זו עצמה צריכה הוכחה, כי מי אמר שאותם נתונים היו כל הזמן.

סביר להניח שהיו שינויים בעולם שאכן שינו את קצב התפרקותו של החומר הנ"ל, כגון: חום, קור, לחצים שונים.. מסתבר שבתקופת המבול בערך קרו שינויים משמעותיים שאיננו יכולים לאומדם, אבל הם שינו בצורה משמעותית את התנהגותו של החומר הנ"ל, ואם כן – הקביעה של גיל העולם על פי המדענים איננה בהכרח מדוייקת. (כן כתב הנצי"ב מוואלוזין בפירושו לתורה הנקרא העמק דבר על הפסוק בפרשת נח פרק ז פסוק כג: "וימח את כל היקום, וראה בהרחבה בספר "ארץ רעשה" של פרוספור עמנואל וליקובסקי).

תשובה ג' – אפשרות אחרת היא שהמסורת היהודית המדברת על 5780 שנים איננה בהכרח מדוייקת, שהרי לא הביאה בחשבון את ימי הבריאה הראשונים – עד יום שישי – כאשר לא היה אדם שימנה את הזמן (כן כתב הרב שם טוב גפן בספרו ספר המימדים, הנבואה האדמתנות, הראי"ה קוק זצ"ל העריך מאוד את איש זה וספריו, ואמר שחיונים הם מאוד בדורנו (אגרות ראי"ה חלק ד', אגרת א' קנז) ועל כן: "אין מעצור לפרש פרשת אלה תולדות השמים והארץ – שהיא מקפלת בקירבה עולמים של שנות מיליונים" (שמונה קבצים לראי"ה קוק, קובץ א' פיסקה תקצד).

תשובה ד' – ישנה עוד אפשרות המבוססת על מאמר חז"ל (בראשית רבה ג, ז, זוהר הקדוש חלק א' דף כד:) ש- כל 6000 שנה הקדוש ברוך הוא בורא עולמות ומחריבן, ואם כן המאובנים הם שאריות מהעולמות הקדומים..

עשה אותי כלי לשליחותך (תש"פ)

הסיפור הדרמטי של המבול, הנפרש בהרחבה בפרשת נח, מקפל בתוכו פרשייה קטנה בת שבעה פסוקים, על העורב והיונה הנשלחים מן התיבה "לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית פרק ח פסוק ח). פרשייה זו מעלה כמה וכמה תהיות: למה שלח נח דוקא עופות אלה? נאמר על העורב: "וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (שם פסוק ז) ופירש רש"י: שהיה הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו – מדוע לא מילא העורב את שליחותו? מתוך הכתוב ניכר יחסו החם של נח ליונה, החל מהביטוי "וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ" – ממחיצתו (שם פסוק ח; סנהדרין דף קח עמוד ב), ובהמשך בדרך החומלת בה הוא אוסף אותה בשובה אליו ריקם "וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה" – מה פשר יחס מיוחד זה?

בראש ובראשונה עלינו לשים לב להקשר שבו משובץ מעשה זה. התורה טורחת להדגיש, בסדרת פסוקים המלווים בלוח זמנים מפורט, את העובדה הפשוטה והטבעית שמי המבול לא נעלמו מיד לאחר שנסכרו "מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם", ועתידים עוד לעבור חודשים ארוכים, עד שתיבש האדמה וניתן יהיה לצאת מהתיבה.

דומה שמגמת התורה לאותת לנו כי במקביל לתהליך המדורג של ירידת מפלס המים במימד הפיזי החיצוני, חייבים גם היושבים בתיבת נח לעבור תהליך ממושך של הסתגלות במימד הנפשי הפנימי, למציאות החדשה הניצבת בפיתחם לאחר המבול. אמנם כדי ליצור קשר מוחשי בין התהליך החיצוני לפנימי, יש צורך להביא את דבר התהליכים הדינאמיים המתחוללים בחוץ לתודעתם של היושבים סטטית באפילת התיבה, ולשם כך נשלחים העורב והיונה. עליהם ליצור מגע ראשון 'ממעוף הציפור' עם מציאות החיים המתחדשת בעולם הגדול, במגמה לשוב לתיבה ולבשר ליושביה כי עליהם להכשיר את עצמם לקראת היציאה ממסגר התיבה לחיים חדשים – והשאלה הנשאלת: מי השליח שיביא את הבשורה לציוויליזציה כולה שמתכנסת בתיבה?

לאור דברים אלה יש להתבונן בשני 'המבשרים הקדמונים' – העורב והיונה המייצגים 'ארכי טיפוסים' של כוחות חיים מנוגדים בתכלית: העורב – שחור, טמא, קולו צורם, מדדה בכבדות, ולעומתו היונה – לבנה, טהורה וקרבה בבית המקדש, קולה ערב, תנועותיה מלאות חן. ומעל לכל: העורב – אכזר לבניו וחומס את ביצי שכניו (עירובין דף כב עמוד א; תנחומא עקב סימן ב), ואילו היונה מסורה לקינה וצנועה בהליכותיה: "ומשעה שהיא מכרת את בן זוגה שוב אינה זזה ממנו" (תנחומא תצוה אות ה).

מכל הבחינות ראויה היתה היונה להיות מבשרת הישועה, ומדוע איפוא ביקש נח לשלוח את העורב? נראים הדברים שנח – שנמצאים אצלו בתיבה כל החיות הטהורות והטמאות גם יחד, מבקש לשתף בבשורת הישועה את כל כוחות החיים הטובים והרעים למען יבנו יחדיו עולם חדש ומתוקן יותר לאחר המבול, מעין מציאות של אחרית הימים שבה – "גָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" (ישעיה פרק יא פסוק ו). במציאות זו גם העורב ישנה את אופיו השחור, ואת טבעו האכזר ויבשר טוב מתוך אכפתיות וערבות לכלל.

אמנם כאשר שולח נח את העורב, אומרים חז"ל שמתנהל דו שיח מעניין בין העורב לנח (סנהדרין דף קח עמוד ב). אומר העורב: למה אתה שולח אותי? למה אתה מסכן אותי? וכי אתה רוצה לקחת את אשתי? אומר לו נח: אתה רשע שאתה חושד בי בזה, הרי כל הבריות שבתיבה – בין אדם ובין בהמה לא שימשו בזמן המבול, שדבר זה נאסר מפני שאין זה הזמן הראוי לפריה ורביה כאשר העולם נחרב (שם; תענית דף יא עמוד א), ואני יודע איך התנהגת בתיבה, לא בצורה טובה, לא בצורה מוסרית, לא בצורה צנועה כמו שנדרש ממך – גם אתה, גם הכלב וגם חם בני. אם כן, אתה לא מועיל בעולם, אתה לא יצרני, אתה לא טהור ואין מקריבים ממך קרבן (בראשית רבה פרשה לג אות ה). אומר לו העורב: אבל מספיק נענשתי ע"י הקב"ה על כך שנהייתי שחור. אומר לו נח: בכל זאת, אני מבקש ממך לצאת. העורב יוצא בשליחותו של נח – ואכן מסתבר שהעורב אינו משנה טבעו ואינו שש כלל לשליחות הגדולה שהוטלה עליו, ולהיפך הוא ממשיך לדאוג רק לעצמו – העורב ראה גויית אדם מחוץ לתיבה, צפה או מונחת על אחד ההרים והוא ניגש ואוכל אותה ולא מביא אוכל לבניו – חזר לתיבה ולא סיפר לנח (פרקי דרבי אליעזר פרק כג).

ואז נח מבין למפרע שהעורב לא יצליח להביא את הבשורה, או אז נשלחת היונה המייצגת את כל היפה והטהור שבמציאות להיות שליחה נאמנה וטובה. בנסיונה הראשון היונה לא מצאה מנוח. היא לא מתווכחת עם נח, היא חוזרת אליו. נוח בודק אותה אם יש טיט על רגלה, הוא מחזיק אותה בכף ידו ומכניסה אל התיבה. ושוב "וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים" (בראשית פרק ח פסוק י) ואז שלח שוב את היונה. ואכן בנסיונה השני "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (שם פסוק יא). המילה "טרף" משמעותה הפשוטה – עלה חדש טרי ורענן (עיין יחזקאל יז, ט) – ובכך מבשרת ליושבי התיבה את הבשורה לקראת יציאה לעולם חדש וטוב יותר על פני האדמה.

חז"ל מלמדים אותנו שעם ישראל משול ליונה (שבת דף מט עמוד א) – כמו היונה, עם ישראל הם שליחים נאמנים להביא לאנושות כולה את בשורת החיים הטובים והטהורים יותר. ואומרים חז"ל: "שׁוֹלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד רָע כְּשׁוֹלֵחַ בְּיַד כְּסִיל. וְשׁוֹלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד טָהוֹר כְּשׁוֹלֵחַ בְּיַד צִיר נֶאֱמָן לְשׁוֹלְחָיו" (פרקי דרבי אליעזר פרק כג). כולנו שליחי ציבור, שליחי חברה, שליחי הציוויליזציה, שליחים של נח לבנות את העולם. וזו השליחות שעשתה היונה ולא עשה העורב. מכאן נלמד אנחנו להיות השליחים הנכונים. השליחים שלא דואגים לאגו שלהם ולעצמם, כמו העורב, אלא שליחים כמו היונה – שחוזרים, שמוסרים את נפשם על השליחות וחוזרים עם מסר נכון ואמיתי לאנושות כולה.