מתחיל השיעבוד במצריים. בני ישראל עובדים בפרך, והנה נולד מושיען של ישראל.
בתחילת פרק ב נאמר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ותהר האישה ותלד בן ותרא אותו כי טוב ותיצפנו שלושה ירחים". היתה גזירה של פרעה להשליך את הבנים ליאור, ואז אמא שלו שמה אותו בתיבת גומא בסוף, "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה בו".
"ותרד בת פרעה לרחוץ… ותרא את התיבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותיקחה" והיא פותחת ורואה את הילד בוכה "ותחמול עליו".
יש שני פירושים ברש"י למילה "אמתה": פירוש אחד, עפ"י חז"ל: אמתה=העוזרת שלה. היא שלחה את העוזרת שלה לתוך היאור והיא לקחה אותו. ופירוש שני, אמתה=ידה. הקב"ה עשה נס ונתארכה ידה, ארוכה-ארוכה, עד שהגיע אל התיבה הקטנה והיא אספה אותה ולקחה אותה.
למה חז"ל מציינים זאת? ולמה בתיה בת פרעה שלחה את ידה אם המרחק היה גדול? זה טיפשות. למה היא לא נכנסה למים או שלחה אישה אחרת להביא?
מלמדים אותנו חז"ל שהקב"ה עושה נס ומסייע למי שמושיט את היד. למי שעושה את הצעד הראשון (ראה לדוגמא רמב"ן בראשית ו, יט, וכן פירושו לבמדבר א, מה) היא עשה את הצעד הראשון מצידה. היא שלחה את ידה. היא יכלה גם לא לשלוח ולהגיד 'זה רחוק', 'אי אפשר'… והקב"ה ראה שהיא התאמצה ושלחה את ידה, האריך את ידה, וזכינו בגאולה, ב"מושיען של ישראל". היא החייתה אותו וגידלה אותו וטיפחה אותו.
ולכן הקב"ה קרא לו בשם שהיא נתנה לו, "משה כי מן המים משיתיהו" היא משתה אותו וכך הוא נקרא. על שם מסירות הנפש שלה והרצון. (וראה ספורנו שמות ב, י שביאר שנקרא משה כי בעתיד הוא ימלט וימשה אחרים).
ככה זה בחיים, ככה זה בתהליך הגאולה שלנו. אנחנו עושים את הצעד הקטן, מושיטים את היד, מראים את הרצון להיגאל, והקב"ה מאריך את ידנו וגואל ומסייע ועוזר לגאולה השלימה, אז אל תהסס לצעוד בביטחה, לעשות השתדלות, ועימה תבוא ברכת ה' אליך. (וראה מסילת ישרים פרק כא).
וזכור שבדרך שהאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו (תלמוד בבלי מכות דף י עמוד ב, וראה צדקת הצדק אות סד ואות לט).
יהי רצון שהקב"ה יגאל אותנו גאולה שלימה, ודע שהגאולה העתידה תהיה הרבה יותר עוצמתית והרבה יותר גדולה מגאולת מצריים, וזו תהיה גאולה לעולם.
