מצבות של אינטרסים

"לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה[1] כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ", "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים פרק טז, פסוקים כא – כב)

בפשט הדברים למה לא לטעת "אֲשֵׁרָה" ליד המזבח, כתב הרב משה דוד וואלי ע"ה (ביאור משנה תורה עמוד קפה) שאם יהיו עיני האדם משוטטות באילנות יפים או בבנינים נאים, תתבטל כוונתו ודבקותו בקודש.

חכמים בגמרא דרשו: אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל (סנהדרין דף ז עמוד ב).

שאל רבי חיים מבריסק זצ"ל: מדוע נמשל דיין שאינו הגון לאשרה דוקא? והשיב: סתם עבודה זרה כגון צלם או פסל, תיכף כשרואים אותם יודעים שעבודה זרה הם, רק אשרה נראית כמו כל עץ אחר. כך דיין שאינו הגון, מבחוץ הוא לבוש במלבושי כבוד, עם חליפה ומגבעת מיוחדים, זקנו מגודל וארוך, ואין אתה יודע שדיין כזה עבודה זרה הוא (ומתוק האור דברים ב עמוד רלח).

הרב יהודה בן עטר ע"ה (בספרו מנחת יהודה בפרשתנו) ביאר, שיש כאן מוסר לדיין עצמו, שלא יהיה בעל גאווה, וזהו פירוש המילה "לְךָ", אתה בעצמך אל תהיה גאוותן, אל תיכנס לבית הכנסת ובית המדרש בשעה שכולם צריכים לעמוד בפניך.

יש כאן מסר גדול בעבורנו: אם הדיין והשופט מונעים ממצבה או מגאווה, כמו דבר שניצב ועומד ואומר: שופוני, תראו אותי, אני פה – את זה ה' שונא, ה' לא אוהב גבהות לב, ה' לא אוהב דיין ושופט שיש לו אגו או אינטרס.

הגאון רבי יחיא קורח זצ"ל (מגדולי חכמי צנעא, לפני 140 שנה) ביאר בספרו משכיל דורש (בפרשתנו) את הקשר בין פסוקים אלו של: "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה", לתחילת הפרשה: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ"… (דברים טז, יח) ותורף דבריו: לכל שבט ושבט היה חיוב למנות שופטים ודיינים מבני אותו השבט ולא ישפטו בית דין של שבט אחד את בני השבט האחר.

במיוחד בימינו בעת קיבוץ הגלויות בארץ ישראל בדורות האחרונים, חשוב שכל עדה ועדה תמנה לה את רבניה ומנהיגיה ולאורם ילכו, ולא תהא עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה.

וטעם הדבר: מפני שכל שבט ושבט, יש לו שורש רוחני בפני עצמו, לכן צריכים להיות להם דיינים לכל שבט מהשבט שלו, לפי שבהיותם משורש רוחני אחד, בעלי הדין והדיין, אז ידע הדיין דעות ואורחות בעלי הדין, וישפוט אותם משפט צדק להיותם מין במינו.

אבל אם לא יהיו בעלי הדינים והדיין משורש אחד – לא ישתוו דעותיהן ולא יבין הדיין כוונת טענותיהם ואז יצא משפט מעוקל להיותם מין בשאינו מינו, וגם זה מוסכם לפי הטבע, כי מפני שינוי האויר ישתנו המזגים וישתנו המדות, ולכן הצריכה התורה שיהיו הדיינים של כל מקום מאנשי אותו מקום, זולת הסנהדרין שבבית המקדש, שהם מין במינו לכל ישראל, לפי שהם מזגם ומידותיהם שוות לכל, מכיוון שמקום מושבם היה בירושלים, אמצע העולם, והאויר של ירושלים כולל את האויר של כל המקומות.

ודע, שרבי שמעון בר יוחאי ע"ה בספר הזוהר[2] מבאר שספירת המלכות של הקדושה נקראת "אֲשֵׁרָה", וגם ספירת המלכות של הקליפות והטומאה נקראת "אֲשֵׁרָה", כי הם כוחות הטומאה רוצים להחליש את הקדושה, ותפקיד האדם הוא לדאוג לעצמו, לסגל לעצמו מעשים טובים ומידות טובות, יראת שמים ואהבת צדק וחסד, ובזה הוא יקיים את הפסוק "בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת" (בראשית ל, יג), דהיינו: כל האושר והשפע העליון שיורד לעולם שלנו, ירד בזכות האדם שמקיים כדת וכהלכה את המצוות, ואפילו אומות העולם ישבחו את ישראל, על טיב הקשר בינם לבין ה' יתברך.

8

משימה שבועית

"וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה" – אל תהיה אדם עצלן שניצב ועומד, אלא תמיד תהיה מן האנשים ההולכים (חתם סופר על התורה פרשת שופטים דף עא עמודה א)

[1] הרב יוסף קולון ע"ה בשו"ת מהרי"ק שורש קיז מדקדק בדברי הרמב"ם ומבחין בשני סוגים של מינויים של דיינים שאינם הגונים: 1. דיין שאינו הגון שהוא רשע, שאז אסור להעמידו, אפילו אם הוא חכם כמו אחיתופל, ועליו נאמר: "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה", שהוא אילן צומח ומוציא פירות, 2. אם מעמיד אדם דיין שאינו הגון שאינו יודע כלום בתורה, עליו נאמר "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה", כיון שהוא כמו אבן דוממת.

[2] בראשית דף מט עמוד א עם פירוש מתוק מדבש, וראה ספר הליקוטים לרבנו האר"י סוף פרשת בשלח, ובספר מאורי אור (לרבנו מאיר ביקייאם ע"ה ) פרשת שופטים.