"כי יהיה בך אביון… לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח לו את ידך והעבט תעביטנו די מחסורו… כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'" (דברים טו, ז-יא).
התורה מספרת לנו: "לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, יא) – תמיד יהיו אביונים. חז"ל אומרים: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. העני, האביון, מזכה אותנו במצוות צדקה. מצווה כל כך חשובה, עם אחריות (ראה רות רבה ה, ט).
מספר המדרש (תנחומא תזריע אות ה) שרשע אחד שאל את רבי עקיבא: כתוב בתורה שלכם פעמים רבות שצריך לעזור לעניים. כנראה שהאלוקים שלכם אוהב אותם, כי הוא מבקש מכם שתעזרו להם! אז אם הוא אוהב אותם למה הוא עשה אותם עניים?! שיעשה אותם עשירים! שייתן להם! למה אתם צריכים לתת?".
אמר לו רבי עקיבא: "שאלה טובה. אחשוב על זה". הזמין רבי עקיבא את אותו רשע לסעודה חשובה שעשה. השולחנות היו ערוכים, ובכל מקום היה פתק עם שם הסועד המכובד לשבת שם. בכל מקום הייתה מונחת לחמנייה, וליד השם של הרשע היו מונחות שיבולי חיטים. כולם אכלו מהלחמניות, והרשע התבייש. מה הוא יאכל? חיטה? אמר לו: "למה שמת לי כך?". אמר לו: "זה מה שביקשת!". אמר לו: "מתי ביקשתי דבר כזה?". אמר לו: "אתה שאלת: אם הקב"ה אוהב עניים למה הוא לא מפרנס אותם. הנה, הקב"ה ברא חיטה! תאכל. מה הבעיה? זה טוב! אלא, הקב"ה ברא חיטה כדי שאנחנו נעשה ממנה לחם! הקב"ה לא ברא לחמניות על העצים ולחם מן הארץ. הוא ברא חיטה, שאותה צריף לקלף, לברר, ולטחון, ללוש, ולאפות, עד שמקבלים את הלחם. הקב"ה יכל לברוא לחם כמו שהוא ברא פירות – מוכנים לאכילה, אבל הוא רצה שנעבוד. שנשלים את הבריאה.
הקב"ה רוצה שאנחנו נטפל בעניים, באביונים, במסכנים. שנהיה שותפים לתהליך שהוא עושה. שנהיה שותפים בבניין העולם!, לכן כתוב בתורה: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". ה' אומר: תמיד יהיו עניים, תמיד יהיה לך מה לעשות. אל תחשוב שאם פעם אחת נתת אז זה בסדר, יצאת ידי חובה, אלא "פתוח תפתח", "העבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו". היזהר לך, שלא תגיד 'הוא קיבל מספיק'. כי יותר ממה שהאדם עושה עם העני, העני עושה עם האדם.
אכן בארץ ישראל, לפני 1500 שנה, כשהעני היה מבקש צדקה הוא היה אומר "תזכה בי", אני מזכה אותך! מי רוצה לזכות?
מצוות צדקה היא בעצם האחריות שלנו כלפי העולם שברא הקב"ה. אנחנו שותפים בתהליך הבריאה ולוקחים אחריות. העולם הזה גם שלנו. אנחנו לא רק מקבלים, אנחנו גם נותנים.
אומר המדרש (דברים רבה ד, ד): "אמר הקב"ה נרי בידך, נרך בידי. שמור את הנר שלי ואני אשמור את הנר שלך". הנר זה הנשמה שלנו – נ"ר ראשי תיבות נפש ורוח. אומר הקב"ה: הנפש והרוח שלך בידי, כל לילה אתה מחזיר את הנשמה שלך ואני שומר אותה עד הבוקר. בבוקר אם ארצה אחזיר לך, נרך בידי. אבל דע לך! גם הנר שלי בידך. מהו הנר של הקב"ה? העני, היתום, האלמנה, הגר, המסכנים בחברה. אומר הקב"ה: אם אתה תשמור את הנר שלי, העניים, אני אשמור אותך, את נשמתך. זה פיקדון שנתן לנו הקב"ה למעננו. אנו צריכים לעוזרם לא בגלל שהם מסכנים ועניים ואביונים, אלא בגלל שהקב"ה ציווה – תהיו איתי בתהליך של בניית העולם, בניית חברה צודקת ונכונה. את האחריות תיקחו גם אתם, לא רק אני. זה התפקיד שלנו.
"נתון תיתן לו" – 'נתון' פעם אחת, 'תיתן' פעם שנייה. אל תגיד נתתי פעם אחת וזהו. נתתי אתמול לעני אחד שביקש, היום אני פטור מלתת לעני השני. נתון תיתן. "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'".