הפרשה מלאה בפרטי דיני נזיקין, עבד עברי, השבת אבידה, מצוות צדקה, שומרים. ופירוש כללי המשפט העברי ופרטיו.
"וכי יגח שור את איש או את אישה ומת". שור שפגע באדם והזיק והרג את האדם מה דינו? "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי. (שמות כא, כח) לעומת זאת:"אם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אישה" אז גם השור יומת וגם בעליו ישלם פיצויים (שם פסוק כט).
מה ההבדל? השור הראשון שנגח הוא שור שנגח באופן אקראי, שור תם, שבדרך כלל הוא לא נגחן. בפסוק השני מדובר על שור שנגח מתמול שלשום, ואמרו לבעליו "תשמור את השור שלך, יש לך שור נגחן" (או כלב או כל בעל חיים שמזיק), והוא לא שמר אותו והשור נגח, אז מענישים את בעליו בתשלום. וגם כמובן, השור יומת.
הפרשנים שואלים: במקרה הראשון ששור נגח באופן אקראי ומת האדם הנגוח, למה מענישים את השור? השור יסקל. למה נענש השור אף שאין בו דעת? הוא לא בר עונשין. ונאמרו בזה כמה תשובות.
הרמב"ם כדרכו אומר (ראה מורה נבוכים חלק ג פרק מ): זה עונש לבעליו של השור. הגם שהוא לא היה צריך לשמור עליו, וזהו שור תם, נורמטיבי, אבל כיוון שזה קרה לאדם, האחריות היא על בעל השור.
הרמב"ן לעומתו (בביאורו לבראשית ט, ה) על פי התפישה של הקבלה אומר: גזירת מלך היא. שכל חיה ההורגת אדם תיהרג. החיה פה עשתה מעשה שלא יעשה. היא הרגה אדם. הוא לא הזיק לה ולא כלום, והיא העיזה להרוג אדם? תיהרג. גזירת מלך – אנחנו לא יודעים מה הסיבה. (ועיין באגרות ראי"ה חלק א עמוד קד שם טוען הרב קוק ומבסס זאת על המדע שיש לבעלי חיים מידה מסויימת של בחירה).
לעומתם, ספר החינוך, כשמו כן הוא, מנסה לחנך אותנו. אומר ספר החינוך (מצוה נב): כדי להראות שכל מי שבאה תקלה על ידו מורחק ונמאס מהיות עם אנשים, אף אם עשה זאת בשוגג, ואף אם זוהי בהמה. וכך נלמד לתקן מעשינו.
מטרת הדין הזה היא לחנך אותנו למודעות, לחנך את בעל השור, בעל הרכוש – האחריות שלו, החטא שלו הוא בחוסר המודעות. תדע לך אדם יקר, אם כלב נורמטיבי מזיק, אם שור נורמטיבי מזיק והורג בן אדם, הוא לא יכול להיות פטור, אין דבר כזה. יש אחריות על האדם! יש לאדם אחריות על כל מעשיו. אפילו בשוגג. אדם לא יכול להגיד "הרגתי בתאונת דרכים בשוגג. לא התכוונתי". יש אחריות על מעשיו של האדם שהוא צריך להיות במודעות עצמית, במודעות לכל מעשיו. רגע אחד הוא לא יכול להסיר את עצמו מהדעת שלו. להיות במודעות תמידית.
הוא לא יכול להגיד "אני ודעתי מנותקים, אני לא מרוכז, אני לא אחראי למעשי" אין דבר כזה. אתה אחראי למעשיך. "אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן" (משנה בבא קמא פרק ב משנה ו).
כך נלמד לתקן את מעשינו ולהיות במודעות.
עד שבסוף הפרשה דורשת ממנו התורה: "ואנשי קודש תהיו לי" (שמות כב, ל) מה זה קשור למשפט העברי? למותר או אסור? זה איכות החיים – אנשי קודש, ברמה אחרת, במודעות להיזהר, להתקדש בקדושה.
