הפרשה מתחילה "וילך משה ידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (דברים לא, א) יש כאן הדגשה: אל כל ישראל.
משה מצווה שבחג הסוכות יקיימו את מצוות הקהל: "הקהל את כל העם, האנשים והנשים, והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת, ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו" (שם פסוקים יב-יג).
ההדגשה היא לאסוף אל כל ישראל, כדי שאף אחד לא יוכל להגיד "לא שמעתי", "לא אמרו לי", "לא שמעתי ככה".
זו המשמעות החינוכית, הפרקטית. כשמורה רוצה ללמד משהו בכיתה, הוא אוסף את כל הכיתה ואומר להם. או הורה שרוצה להנחיל דבר חשוב בבית מכנס את כל הילדים בבית, את כל הנוכחים, כדי שכולם ישמעו אותו דבר ולא יהיו אי הבנות.
מעבר לכך יש משמעות רוחנית הרבה יותר גדולה: התורה שייכת לכולם. משה רבנו הוא נשמה כללית הכוללת בתוכה את אוסף הנשמות של כל ישראל. (ראה שם משמואל פרשת צו עמוד עב) כשהוא מעביר את התורה הכללית, הוא מעביר אותה לכל ישראל. כל ישראל, רק הם, כולם יחד, יכולים לקיים את כל התורה.
אין אדם אחד שיכול לקיים את כל תרי"ג מצוות, שהרי יש מצוות שקשורות לכהן, יש מצוות למלך, יש מצוות ללוי, יש מצוות של ישראל וכו'. אין אחד שהוא גם כהן וגם לוי, גם מלך וגם ישראל, שיכול לקיים הכול. התורה ניתנה לכל ישראל. לכן אנו מדברים בתפילה בלשון רבים. "כל ישראל ערבים זה לזה". התורה שייכת לכולנו, החיוב שייך לכולנו ולצערנו, גם השלילה.
לכן אנחנו אומרים "חטאנו, עווינו, פשענו…" הכול בכלליות, גם אם אני לא עשיתי שום דבר רע, אבל כיוון שמישהו אחר חטא, שהוא חלק ממני, ואני אוהב אותו כנפשי, זה כאילו שאני חטאתי ועשיתי ופשעתי. 'אהבה' בגימטרייה 'אחד' = 13. לכן בקשת הסליחה היא כללית (עיין בשער הכוונות דף מב עמודה ג, ובבן איש חי הלכות שנה א בהקדמה לפרשת כי תשא, וכן בהלכה א שם).
ברובד העמוק יותר, עם ישראל הוא יחידה רוחנית אחת, הוא כלל אחד. כמו שלתפילה של מניין יש עוצמה הרבה יותר גדולה משל יחיד, כך לעם יש מעמד אחר לגמרי אצל הקב"ה מאשר לכל פרט. כדאי לנו שהקב"ה ידון אותנו ויתייחס אלינו ככלל ולא כפרט, עד כדי כך שאצלנו ביהדות, ההגדרה של רשע זה מי שפורש מהכלל. גם אם הוא חושב שהוא צודק והכלל טועה. הכלל לא טועה. "אחרי רבים להטות", לא "לרעות", אבל "להטות".
הבן הרשע בהגדה אומר בסך הכול: "מה העבודה הזאת לכם", "לכם" ולא "לו", "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר".
ההתייחסות הקובעת היא הכלל. כך אנו מברכים את החולים: בתוך כלל ישראל, ומבקשים שהקב"ה יתייחס אלינו ככלל. כי אפשר להגיע לקדושה אלא באמצעות הכלל (שם משמואל פרשת קדושים עמוד רעז וכן עמוד רפו) לכן התורה, שהיא רוחנית, ניתנה במעמד הקהל, נגד כל ישראל. ולכן משה רבנו מבקש: בואו אלי כולכם, גם הקטנים שלא מבינים, כלל ישראל. גם אם הם לא מבינים – הנשמות שלהם מבינות (ראה דוגמא מעין זה בעוד יוסף חי הלכות, פרשת צו הלכות פסח הלכה ח).
כשאנחנו מתפללים לקב"ה בראש השנה וביום הכיפורים, אנחנו לא עומדים לבד, אנחנו עם כל עם ישראל, עם כל אוסף הנשמות של כל היהודים בעבר, בהווה ואפילו בעתיד.
