בעשרת הדברות המוזכרים בפרשה, הדיבר השלישי היא: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא". הסבירו חז"ל, שהמצווה אוסרת על כל שימוש לַשָּׁוְא בשמו של אלוהים.
הגמרא מביאה דוגמאות לשבועת שווא: להישבע על דבר שידוע לכל שאינו נכון, להישבע על דבר שידוע לכל שהוא נכון, להישבע לעשות דבר שאי אפשר לעשות אותו או להישבע לעבור על אחת ממצוות התורה (שבת דף ק"כ ע"א; שבועות דף כ"א ע"א; משנה שבועות ג', ח' ובירושלמי שבועות פרק ג הלכה ח, כלה רבתי פרק ט). יש שלמדו מפסוק זה את איסור ברכה שאינה צריכה, וברכה לבטלה (רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה ט"ו עפ"י ברכות דף ל"ג ע"א; שו"ע או"ח סימן רט"ו סעיף ד). מצד שני אנחנו יודעים שיש עניין גדול ומעלה "שיהיה שם שמים שגור בפיו" (ראה רש"י, בראשית כ"ז, כ"א, ו-ל"ט, ג'; שו"ת יחוה דעת, ח"ג, סימן ע"ח).
תובנה גדולה מלמד אותנו רשב"י בספר הזוהר הקדוש. אין הקב"ה משרה ברכתו על כלי ריק! הקב"ה הטביע את חותמו בבריאה, הוא כל הבריאה, הוא כל המציאות, ואם כך הקב"ה לא משרה את שמו, את הברכה, על כלי ריק, שהוא כלום (זוהר הקדוש יתרו דף פ"ז ע"ב-פ"ח ע"א; וראה זוהר הקדוש בא דף מ"ב ע"ב). העולם הוא כלי, האדם הוא כלי, וכדי שתשרה הברכה, צריך להיות שם ה' לא לשוא, אלא במציאות, על כל דבר ודבר. תובנה זו ממשיכה לנו עוד ברכה ועוד ברכה.
בעלי המוסר אומרים, שהאדם נושא בתוכו, בנשמתו את הקב"ה. אדם הוא צלם אלוקים, יש בו נשמה אלוקית. לכן, לֹא תִשָּׂא, עליו, על גביו אֶת שֵׁם ה' לַשָּׁוְא. שם ה' צריך להיות בתוכו, ואז הקב"ה ימשיך עליו שפע, ברכה טובה, הצלחה. אם אדם משרה את ה' במעשיו, עושה אותם מתוך מודעות, כוונה ומחשבה שהקב"ה נמצא כאן איתו בכל מעשיו ובכל פעולותיו אז זה לא לשוא. הוא מצדיק את שם ה' ששורה בקרבו, ואז הקב"ה ממשיך להיות איתו ולתת לו עוד ועוד אור, ברכה, וטובה.
