תוכחה של רב היא רק חיובית

"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (ויקרא כה, כה)

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה)

הגאון הרב יהודה גזפאן ע"ה (מגדולי חכמי צנעא בתימן לפני 200 שנה) כתב[1] על פסוק הראשון של "כי ימוך": "דע אחי המעיין, שדברים אלו הם בעמקי ימים, ויש בהם סודות נפלאים", ובהמשך דבריו הרב מביא כמה פירושים שונים על דרך הקבלה ותורת הגלגול.

שבה את ליבי פירושו של הרב על דרך הדרש: פסוק זה מלמדנו על ענין התוכחה שיש לאדם להוכיח את חברו ולסייעו לחזור בתשובה.

ופירוש הפסוק לדבריו: "כי ימוך אחיך" – אם תראה את אחיך מישראל שהוא חוטא, "ומכר מאחוזתו" – על ידי חטאיו נלקח מהאדם חלקו בגן עדן, "ובא גואלו הקרוב אליו" – יגיע אליו אדם צדיק, ויוכיח אותו על מעשיו, "וגאל את ממכר אחיו" – על ידי תוכחתו יזכה לחזור בתשובה, ולגאול ולהשיב לעצמו את חלקו בגן עדן[2].

הרב פנחס הכהן מגארי זצ"ל[3]בספרו אור תורה (על פסוקינו) ביאר את הפסוק השני "וכי ימוך אחיך" כך: פסוק זה מבאר את חובתו של הרב ללמד תורה לכל תלמיד באשר הוא, בשמחה ובמאור פנים.

ופירוש הפסוק לדבריו: "וכי ימוך אחיך" – אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו, "גר" – אפילו אין בו שום מעלות כמו גר שאין לו יחוס משפחתי וכדומה, "ותושב" – אם ראית שהוא מתיישב אצלך ורודף אחריך ללמוד תורה, ומתנהג בישוב הדעת ודרך ארץ, אז: "וחי עמך" – תתן לו את מה שחביב לך שהוא לימוד התורה הקדושה שהיא חיותך, ואל תמנע ממנו טובה וברכה.

בפסוק הבא נאמר: "את כספך" – אחר שראית את התלמיד מיושב בדעתו, אל תלמדנו רק תנ"ך ומשנה, אלא תלמדהו גם את שאר חלקי התורה, דברים שהם כסופים ומוחבאים אצלך.

"לא תתן לו בנשך ובמרבית" – אל תלמדנו בדרך של התרברבות והתנשאות, אלא בדרך של נעימות ומאור פנים.

אור החיים הקדוש (בביאורו לפסוקינו פסוק כה) כותב: שכאשר אנו בני ישראל מטין מדרך הטוב, אז מסתלק השפע של הברכה והטובה לנו ולעולם, והקדוש ברוך הוא נקרא כביכול אח שלנו, ועליו נאמר: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ", ובגלל עוונותינו בית המקדש שהוא אחוזת ה' נחרב. ויש כח לצדיקים לגאול את השכינה, "והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם", וגאולה זו היא העליה לארץ ישראל, וישום התורה והמצוות בתוכה, וכותב אור החיים הקדוש משפט חריף ואומר: שגדולי ישראל הצדיקים שלא עולים לארץ, ולא דוחפים למצוות ישוב ארץ ישראל, עתידים לתת את הדין בשמים על כך.

אחתום דברי בהמשך דברי אור החיים הקדוש (בביאורו לויקרא כה, כח): "כי קץ הגלות ישנו, אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים חלילה וחס".

[1] בספרו מנחת יהודה בפסוקנו (הובאו חלק מדבריו בשולחן מלכים אוצרות חכמי תימן,ויקרא עמוד 336, ובעמוד 341-342 שם בשולחן מלכים, הביא את הרב אור תורה שהבאתי בהמשך). הרב היה מתלמידי המהרי"ץ, ספרו מנחת יהודה הוא מלוקט בשיטת בפרד"ס משלוש מאות ספרים שונים, את פירושיו שלו כתב בשם "פנים חדשות", בתוך מנחת יהודה. כל חידושיו בפנים חדשות מצויינים בלשון ענוה: "שמא יש לומר".

[2] וכעין זה ביאר רבנו האר"י בשער הכוונות (דף לו עמודה ד, והובא גם בבן איש חי הלכות שנה א פרשת בשלח הלכה כ, וראה מערכי לב לבעל החקרי לב, חלק א דרוש ד למתן תורה) שכאשר אדם מגיע בתפילת שמונה עשרה למילים: "ושים חלקנו עימהם" בברכת "על הצדיקים", יכוון האדם שאם חס ושלום נגזר עליו שבגלל עוונותיו יפסיד את המצוות שעשה, והם ינתנו לצדיקים, אז שיתן ה' אותם לאנשים צדיקים שאינם רוצים ליהנות מדברים של אחרים, וממילא כאשר האדם יתקן את מעשיו, יחזירו לו הצדיקים האלה את אותם מצוות ומעשים טובים שעשה.

[3] מחכמי צנעא, בן דורו ואיש חסדו של הרב יהודה גזפאן זצ"ל, היה משאיל לו את ספריו. הכיר באופן אישי את מהרי"ץ, משפחתו מיוחסת למשפחת הכהנים יהויריב. ספריו אור התורה וזר זהב הם לקט מקיף בשיטת הפרד"ס מתוך שלוש מאות ספרים.